שלום לכולם

[hilabarak]

אני חושב שאנחנו דנים על כלי ניהול לחיים

יש כלים רבים ומגוונים לניהול חיים - יכולת בחירה עצמית, סבלנות, תקשורת, התמודדות עם רגשות, יכולת לראות מורכבות עצמית, יכולת לראות מורכבות של נושאים, יכולת להשיג, יכולת לזרום.................. מהניסיון שלי קשה מאוד לבנות בעצמך כלים שלא קיבלת מילדות. ההתנסות של עשרות שנים בכלי מסויים, היא קריטית. אדם שיודע לתקשר מבית, איננו דומה לאדם שמחליט בגיל 25 שהתקשורת שלו איננה טובה ועליו לשפרה. זה בערך כמו להשוות אדם שגדל ביפן עם תרבות יפנית, מול אדם שמגיע בגיל 25 ליפן ומנסה ללמוד את התרבות והשפה, זה אפשרי, אבל ביצועיו יהיו תמיד חסרים מול זה שינק את השפה והתרבות. מדבריי עולות בעיני 2 מסקנות עיקריות : 1. הכלים רבים ומגוונים, אם תעניק רק חלק, תקבל ביצוע חלקי. מיל שילמד ביטחון עצמי ויכולת קבלת החלטות, ללא יכולת הקשבה, יקבל אולי ילד שיודע להחליט אך לא יודע להקשיב. מי שילמד ילד הקשבה, אך לא החלטה, יקבל ילד מקשיב אך לא מחליט. לכן כשאתה מלמד כלי, עלייך (כדאי לא חובה) ללמד את הכלי הנגדי. אם לימדת השגיות, עלייך ללמד גם זרימה. הילד יצטרך בבוא היום להחליט מתי לזרום ומתי להשיג. 2. מה שלא לימדת, בסבירות גבוהה לא יהיה. אנשים לא נוטים כמעט ללמוד כלים חדשים כי זה מאוד מאוד קשה. הם משפרים את הקיםם, אך לא ממש לומדים.

 

[hilabarak]

בהקשר של המסקנה השנייה שלי

"מה שלא לימדת לא יהיה" - אפשר סתם לתתלדוגמא את יכולת ההקשבה שלי. אצלי בבית לא לימדו הקשבה, לא ממש הקשיבו לי ולא ממש ענו. אימא שלי לימדה אותי המון ופיחתה לי את המחשבה, אבל לא הקשיבה לי כילד, אלא כתלמיד. יכולתי לשאול כל שאלה בהקשר של ידע ולקבל תשובה, אבל לא יכולתי להגיד "זה והז לא מקובל עליי". היום אני אדם שמאמין פילוסופית בהקשבה. אני מאמין שאצל הזולת יש ידע שאצלי אין, וושהידע הזה קריטי להתפתחות שלי. אבל באופן טבעי אינני מקשיב, באופן טבעי אני נוטה להביע עצמי. אחרי זה אני מזכיר לצמי שעליי להקשיבו אז אני משחזר מה נאמר. חברים שלי שלמדו הקשבה בבית, פשוט מקשיבים, ללא מאמץ וללא תזכורות לעצמם, הם פשוט מקשיבים בשיחה לדבריי הזולת, ואפילו שואלים ומתעניינים וזה כל פעם מדהים אותי מחדש. מהניסיון שלי ככה זה אצל כולם. אם לא למדת כלי לחיים במשך שני העשורים שהיית בבית, גם אם תחליט ללמוד בגיל מוברג תהיה יחסית מסורבל ולא מיומן ןלא טבעי בשימוש בכלי. לכן ה'חונכות' בניהול/חינוך בעיני היא קריטית לא כדי שהילד יבחר את בחירות ההורה, אלא כדי שיהיה לו כלים להחליט בעצמו.

 

[nehud]

דיברנו על מיקרו מקרו וניהול אז נחבר בינהם

במקרו = הפילוסופיה שלי אומרת הכשר לעצמאות מתוך בחירה חופשית במיקרו = כלים תפעולים לחיים למד או תחשוף בכל עת את הכלים הרבים עד אינסוף אשר מקלים על העצמאות והבחירה החופשית.גם כאלו הנמצאים בסתירה האחד כלפי השני. לטעמי הבילתי מחייב גישתך ותפישתך באמירה ",,אם לא למדת כלי לחיים במשך שני העשורים שהיית בבית, גם אם תחליט ללמוד בגיל מוברג תהיה יחסית מסורבל ולא מיומן ןלא טבעי בשימוש בכלי,," מגבילה אותך ובמיוחד את ילדך בעתיד שהרי ככל שתהיה הורה מוכשר ותומך כמות המיומנויות שתוכל להקנות לילדך בעשרים שנות חייהם במחיצתך יהיו סופיות ויהיה עליהם להמשיך ולהתפתח מעבר לתחומים שחשבת לנכון (בתבונה של הרגע הזה אך לא הרגע הבא) אך בדרך הקנת להם את הכלי האומר-את מה שלא למדת בילדות בבית סביר להניח שלא תתצליח להשיג כמו שצריך בהמשך. אבא שלי נפטר לפני כשנה לאחר מאבק באוסף מחלות שנמשך כארבע וחצי שנים . כשבוע לפני מותו שאלתי אותו "אבא לסיכום החיים האם יש לך משהו לומר על החיים שיעזור לבן שלך להמשך החיים" והוא ענה תשובה קצרה "החיים השתנו כל כך הרבה מאז שנולדתי ועד היום " ובכדי לחדד גם אבא שלי כמוך השקיע את כל כולו במשפחה ובחינוך ילדיו הן בידע ודוגמה אישית והן במשאבים כספיים כמיטב הבנתו ויכולתו, אני מודה לו ולאימי כל יום מחדש על החינוך והדוגמה שקיבלנו בבית במיוחד על עצמאות ואופטמיות מה מבקש לומר -אין לי מושג כיצד יראו החיים ואלו מיומניות וכלים ידרשו מילדי בעוד 10 או 20 שנה בסביבה בה יבחרו לחיות אך במידה ויהיו בעלי דרכי חשיבה עצמאיות וכלים בסיסים לפעולה הם ידעו לרכוש את המיומנויות והכלים לפלס את הדרך שבחרו. באהבה אהוד

 

[hilabarak]

אני מסכים איתך שהדרישות שלי יוצרות

רף בעייתי, שכן כמה שללא נלמד תמיד יחסר. מצד שני אני חושב שיש כלים בסיסיים, שאינם קשורים בזמן או מקצוע או תרבות. יכולת החלטה, יכולת להשתנות, יכולת להקשיב, יכולת להתמודד עם עולמך הרגשי ועוד מספר יכולות אנושיות שלדעתי הן בסיס. מרגע שחשפת את הילד לאותן 10 או 15 יכולות, אפילו לא ברמת מומחיות גדולה, אלא ברמת חשיפה קבועה (פעמיים בשבוע או פעם בשבוע), הילד כבר יוכל להתמודד כמעט עם כל דבר. נניח שהעולם ישתנה במזג אוויר ואנשים לא יוכלו לצאת מהבית - אז תבוא לידי ביטוי יכולת ההשתנות וההתמודדות. זה לא משנה אם הילד יבחר להיות מורה או עקרת בית או מדען - הקשבה והתמדה ויכולת התמודדות יהיו בסיס. זה לא שאי אפשר לרכוש בעתיד, פשוט ככל שמשקיעים יותר כשהילד צעיר וגדל, יותר קל אחרי זה.

 

[nehud]

חינוך,אימון למיומניות וקן מנחה-פילוסופית חיים

אנסה להסביר את דברי דרך המיומניות שבחרת יכולת החלטה אפשרות א: בין אפשרויות שהונחו בפניך ע"י "ברי סמכך" או ליצור את האפשרויות שבינהם יש להחליט - המקרה הראשון מייצר יכולת החלטה מצויינת אך מותנת באפשרויות שיציגו אחרים מוביל למצב של תלות סמויה. יכולת להשתנות: אפשרות א: בהתאם ללחצים שמפעילה החברה ועל מנת להיות נורמטיבי = תלות אפשרות ב: היכולת להתפתח כתוצאה מיכולת החלטה עצמאית גם כאשר נמצאת בניגוד לנורמה חברתית היכולת להקשיב אפשרות א: מתוך הכרה בסמכות (שלך או של הזולת) = התניה אפשרות ב: מתוך הכרה העצמאות וחופש בחירה (שלך ושל הזולת) מדובר בדוגמאות שטחיות לצורך הסבר הרעיון - ברור לי שחינוך, הדרכה והקנית מיומנויות חשובה עד מאוד אך חשוב להיות מודעים גם לקוים המנחים אותנו , אתן דוגמה הורה עוסק בהקניה רחבה של יכולת מתוך תפיסת מצוינות בלימודים, בספורט,,,,, תפיסה זאת מותנת לחברה בה אתה מצטיין והפרמטרים להצטיינות נקבעים ע"י החברה בו בזמן שתפיסה של עשה את הטוב ביותר שביכולך בכל תחום אינה מותנת קוהרנטית בדרישות החברה. באהבה אהוד

 

[hilabarak]

עכשיו קצת נפרדנו, כי חזרנו לתיאוריה

מתוך ההתבוננות שלי במציאות, המיינסטרים איננו בחירה של פחדנות, אלא 'הבנת שוק'. אם ניקח את עולם העסקים, בסיכומו של דבר ל90 אחוז מהאנשים עדיף המאמץ להיות שכיר מצליח, על פני המאמץ להיות עצמאי מצליח. ככה בנוי השוק, הוא מתגמל הרבה יותר (בהתחשבות להסתברות להצלחה ומאמץ מושקע) על ייחודיות מקצועית כשכיר, מאשר על ניהול מוצלח של עסק קטן. אותם 10 אחוז שיצליחו, יעברו גם קשיים מהותיים. אין זה משנה אם יש להם רעיון מוצלח וניהול מוצלח, החיים יהיו מאוד קשים במשך הרבה שנים עד להצלחה, ואולי כשזו תגיע, ישאלו עצמם "אולי עדיף שעכשיו הייתי מנכ"ל ב50,000 ש"ח לחודש ולוותר על כל השנים. (אינני מדבר כמובן על אותם 1 אחוז או פחות שמצליחים בקלות במקרה, כי זה פיס בשבילי). אין לי התנגדות לבחירה של אף אחד מכל הנ"ל, רק נדרשת ראייה מפוכחת. קל להגיד "אני הולך בדרך משלי ואני אצליח" ולהתעלם מהעובדה שגם אם תצליח סביר להניח שיהיה מחיר יקר שאולי לא בהכרח רצית לשלם. את אותה דוגמא אפשר לתת עם אלו שיצאו למסעות נפשיים משונים או בנו משפחות משונות וכולי. המיינסטרים מוכיח עצמו בחוכמת השוק שלו, כל השאר אלו סיכונים שצריך לדעת שלוקחים. כשאני מחנך ילד/מנהל..... אני לא אומר "לך למיינסטרים כי ברק אוהב" אני טוען "במיינסטרים יש ודאות והמון חוכמת שוק שנצברת מכל הכיוונים ומגולמת בתוכו. אם את רוצה לעשות משהו אחר ומופרח, אז תדע שיש סיכון. אתה יכול להגיד שאין סיכון, אבל אז כנראה שלא למדו אותך לראות מציאות ולהקשיב ולשמוע, יש סיכון ותחליט אם אתה רוצה לקחת". וכדי לחיות היטב במיינסטרים צריך לדעת כמובן לשמוע ולהקשיב ולהחליט ולהיות עצמאי וכולי - המיינסטרים מלא ניגודים מטבעו ולכן בעיני הוא מצליח, כי הוא מאוזן (מיינסטרים זה הרי באמצע) לדעתי המשחק בתוך המיינסטרים הוא עצום, אדם יכול להיות עקרת בית או מדען, מנכ"ל או פקיד (גם עסק קטן זה פילוסופית זה מיינסטרים, על סיכוניו וקשייו). מי שרוצה למשל לצאת החוצה ולהיות מטפס הרים מקצועי נטול משפחה ובית, זכותו, אבל כדאי להיות קשוב ולהבין שלאנדרנלין הקבוע יש מחיר.

 

[nehud]

אנסה להסביר עצמי יותר טוב

ותחילה רקע, החינוך המצויין אשר קיבלתי בבית הורי היה כהגדרתך חינוך "מיינסטרים" והבנת כללי המשחק אשר הובילו להשכלה מועילה (הנדסה בטכניון ו MBA בת"א ) משרות כשכיר מצויינות כך שבגיל 35 כבר השתכרתי 60,000 שקל בחודש ביושר, בנתי עם אישתי בית פרטי גדול עבור ילדינו הנפלאים, אך בשלב מסויים תפיסת "המיינסטרים" מיצתה את עצמה עבורי ולא היו לי כלים זמינים להתמודד עם החוויה. אינני מדבר על בחירת כיוון ביזרית ביחס למיינסטרים אשר בדרך כלל מטרתה התבלטות שמקורה בחוסר ביטחון ,או צורך אז בריגושים , כל שאני מבקש לומר שתפיסת חינוך לעצמאות תאפשר לילד כשמתבגר לבחור את דרכו מנקודת מבט ויכולת רחבה מאוד כולל בחירות מיינסטרים מובהקות .או ביזריות מובהקות. אינני עסוק עם תפיסת המיינסטרים טובה או גרועה - עסוק אני ביכולת של ילד לבחור את הבחירות הטובות עבור עצמו מתוך יכול עצמאית וידיעת המשמעות (קושי, סיכון , נורמטיביות,,,,,) באהבה אהוד

 

[hilabarak]

הבנתי ואשאל שאלה קשה - לא חובה לענות

האם לדעתך העובדה שבגיל כה צעיר (35) הצלחת להרוויח כל כך הרבה ביושר, לא אומר שהיה לך דחף גדול מאוד להישגיות ? ואולי דווקא הדחף להישגיות הוא זה שגרם לעיוורון מסויים כלפיי גורמים אחרים, כשבשלב מסויים בעצם רק התעוררת ? אני מנסה לשאול (מכיוון שהמידע חלקי בלבד, ולכן אני 'שואל' ולא 'טוען') - אולי מראש היתה בעייה בהקשר של עודף השגיות (הקשר פסיכולוגי נטו) שהתבטאה אולי במשבר בעל אופי רוחני ? מדוע בכלל אני מעלה זאת : כשאני מסתכל על עצמי וחבריי שהם בני גילך דאז וכולנו מנהלים לא ממש זוטרים בתחומי הכלכלה וההנדסה. כדי להביא סכומים כאלו מהותיים של כסף, עלינו להיות 'מיינדד' לעבודה. מכיוון שאף אחד מאיתנו לא ממש מוכן לזה, כולנו מסתפקים בפחות מחצי. כדי להגיע אפילו ל40,000 ש"ח בחודש, כולנו נצטרך לעשות וויתורים הרבה יותר כואבים מבחינת זמן פרטי ולחץ בעבודה וכולי. הרי די ברור ששוק השכירים לא מתגמל עבור כלום. יש מספיק שכירים מוכשרים וההבדל הוא לרוב המוכנות לשקוע בעבודה. ואם אנחנו מדברים על עצמאים, אז בטח שעסק מצליח שמביא לבעליו סכומים כאלו, לא קם בעזרת אדם שעוזב ב18:00 עם ראש נקי. מכיוון שיש איזון מסויים בחיינו, בין ההישג לבין הדברים האחרים בחיים, אז מראש אין 'משבר'. יש לי חבר ילדות אחד שאכן חווה משהו כפי שתיארת, אבל אכן הוא עבר משהו כמו שאני מתאר. השתעבדות לעבודה במשך שנים ארוכות, עד למצב של תשישות מסויימת ממנה. מה דעתך ?

 

[nehud]

תשובה סוביקטיבית לחלוטין

הדחף שלי להשגיות ביחס לגברים נורמטיביים (שכירים) בחברה נמוך למדי! אבל יכולת המיקוד שלי בעבודה בין תפל לעיקר טובה עד מאוד כמו גם איכות הפיתרונות והפעולות הנבחרות במצבים משתנים.לכל זה אין ערך ללא יושרה וכבוד לצוות העובדים איתי, לאורך השנים מצאתי עצמי מופתע פעמים רבות על הנכונות (בפועל) של העובדים להשקיע במקום העבודה יותר ממני כמנהל בכיר ואין ספק שהשקעתי הרבה שעות עבודה, חוכמה, ידע ולפעמים גם טיפשות. האובדן היה של הדחף = פילוסופית החיים התומכת ורק במקרה היא היתה מאוד מאוד דומה במסגרתה לזו שאתה מחזיק כיום! אך זה אינו מיועד לפורם ציבורי. שהרי מדובר בצבעים, בגוונים ובחדות היצירה שבתוך המסגרת . את אחת התובנות המרכזיות עבורי הצליח לתמצת קוהלת "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים..." עת להתמקדות (קיצוניות) ... ועת לאיזון (רגיעה) . באהבה אהוד

 

[hilabarak]

בלי להיכנס לדיון אישי אני רוצה לנצל את הדוגמא

שלך ולהרחיב. היום חבר שלי מהמחלקה הכלכית ואני וראש צוות רואי החשבון החיצוני של החברה, ניהלנו שיחה. היא אמרה שארחי שהיא תגמור את ההתמחות היא תוכל לצאת מוקדם- ב18:30 בערב. אני וחברי צחקנו, ואמרנו שאנחנו מפחדים לשאול מה זה מאוחר. בקיצור השיחה התגלגלה, וראינו בבירור שההבדל ביננו לבינה איננו רק בתפיסת העבודה, אלא בכלל במבנה האישיותי. כשאני והוא נשארים עד מאוחר (18:30 בשבילנו זה מאוחר) אנחנו נהיים עצבניים וחסרי מנוחה. יש לנו עיסוקים אחרים שהיינו רוצים לעסוק בהם. מבחינתה להישאר עד שעה מאוחרת, איננה בעייה כזו גדולה. אצלנו אין קשר אם יש משפחה או ילדם (הוא רווק ואני נשוי), כי גם כשהייתי רווק יצאתי בשעות סבירות והלכתי לביתי לעיסוקי. לא הייתי מסוגל לעבוד עד מאוחר. עכשיו אני רואה בעובדה שהיא וחבריה בכלל מסוגלים תקופות רצופות עד 12 בלילה (הרי אפשר לעשות סטאז' במס הכנסה ולעבוד עד 15:00) זו יכולת רגשית ולא תפיסה פילוסופית. אני לא רואה אותם כאנשים עם פילוסופית חיים שונה משלי, כי פילוסופיה לא מאפשרת לאדם לעבוד כל כך הרבה שעות, כמו שהיא לא תאפשר לו להחזיק מעמד בטירונות של סיירת. היכולת לעמוד בעבודה כל כך מרובה נובעת מפסיכולוגיה כזו או אחרת. היכולת להיות פקיד משועמם נובעת גם היא מפסיכולוגיה של פחדים. ולכן כשאנשים מדברים על משברים רוחניים כאלו או אחרים, אני נוטה לייחס זאת לפסיכולוגיה האישית שלהם. כי הפקיד האפור מחפש משהו אחר לחלוטין מהמנכ"ל המותש. שניהם מחפשים משמעות, רק שהבעייה של אחד היא הפחדים והבעייה של השני היא עודף השגיות. שום פילוסוף לא יוכל לעזור להם למצוא משמעות, אלא אם כן יטפל ראשית בבעיה הפסיכולוגית שהביאה אותם למקום שלהם.

 

[nehud]

להבנתי אין מדובר במי מגיע ראשון

השימוש בפסיכולוגיה או בפילוסופיה לצורך התמודדות עם עם מצבי ההוויה - תהליך ההתפתחות/ התמודדות האנושי להבנתי הוא ספירלי , כלומר חוזרים לאותה נקודה עם נקודת מבט שונה כאשר במעלה הספירלה כדברי קוהלת עת לפסיכולוגיה ועת לפילוסופיה כאשר אדם עושה שימוש עמוק וארוך בפילוסופיה ואינו צועד את הצעד המיוחל יש מקום לעשות צעד פילוסופי אשר כתוצאה ידרוש צעדים פסיכולוגיים ,,,,, באהבה אהוד נ.ב אני נזהר מהצהרות גורפות דוגמת ",,שום פילוסוף לא יוכל לעזור להם למצוא משמעות, אלא אם כן יטפל ראשית בבעיה הפסיכולוגית ,," היות והפילוסוף הראשון ,שיכול לעזור, שעולה על דעתי הוא האדם עצמו.

 

[hilabarak]

תראה שוב בתיאוריה אני מסכים, אבל המעשה

הוא הבעייתי. אם נדון באדם שבעייתו היא פרפקציוניזם, ונשאל אותו ברמה הפילוסופית, האם הוא מאמין בפרפקציוניזם כגישת חיים. רובם יענו "ברור שלא, זו גישה שטבעה לאמלל את זה שאוחז בה". אם תשאל אותם "טוב נו אז מה דעתכם על מדינת ישראל" הם יענו "זו מדינה עם חסרונות אלו ואלו ואלו "( הרי טבעו של הפרפקציוניסט לראות את החסר ולא את הקיים). זאת אומרת שקל מאוד להגיד משהו עקרוני וקשה מאוד ליישם. אם תרד דרגה מתחת לפרפקציוניזם ותשאל בכלל מהיכן הוא מגיע (לאותו אדם בודד לא באופן עקרוני כפילוסופיה) אז תגלה חוסר בגרות וחוסר יכולת להתמודד עם המציאות וכולי - תמיד רוצים את החלום. לאן אני מכוון ? מתחת לכל בעייה שהאדם מדווח עליה (בין אם חוסר מיצוי ובין אם קשיים בעבודה ובין אם זוגיות וכולי), יש הקשר פסיכולוגי כזה או אחר. או פרפקציוניזם או רגשות אשם או פחדים או כל דבר אחר, אין בעייה שלא מעורב בה הקשר רגשי. ומתחת להקשרים הרגשיים יש יסודות אישיותיים (בגרות, תקשורת, הבנת מציאות ... .....) וכולי. כשאני מגיע לאדם הבודד הרוצה לשפר את חייו אני טוען טענה קשה - במקום לקשקש פילוסופיה שהיא ממש מעל לכל הבעיות. קודם כל תדון תכלס בבעיות שלך, ואחרי זה תצטרך בסוף גם ככה לטפל בפסיכולוגיה האישית שלך, בוא ישר תגיע לפואנטה. יכול להיות שהבעיות הפסיכולוגיות מתבטאות בא' או ב' או ג', אבל בפועל בסוף תגיע לשם. נ.ב. לא שאני חושב שהטיפול הפסיכולוגי מסתיים מתי שהוא, תמיד יש תיקון ותמיד יש עבודה. אבל בפועל כשאני מסתכל על עצמי וחבריי, העבודה היא תמיד במישורים הקשים של התמודדות עם הפחדים שלנו או חוסר היכולת לתקשר או היעדר אמפטיה או עודף אמפטיה או עודף ביטחון או חוסר ביטחון, ברגע שאלו נפתרים אין שום דבר אחר שנשאר (פשוט רואים בעיות אחרות שקודם היו קטנות מידי ביחס לבעייה הנוכחית וכך עד האין סוף)

 

[nehud]

מקננת בי התחושה "שמאחרי" המילה פילוסופיה

מתעוררת עבורך התמונה של קשקשנות וכתבים של נסיונות תאורטיים לבנות עולם "..במקום לקשקש פילוסופיה שהיא ממש מעל לכל הבעיות. .." אינני עסוק בכל אלו וכבודם במקומם מונח בדרך כלל באקדמיה ובסובבים אותה - להבנתי מרבית הבעיות של האדם מתעוררות בפער שבין פילוסופית החיים שלו בפועל (דרך הפעולה) לבין הדרך האידאלית שהעולם צירך לפעול להבנתו לדוגמה דרכו של הפרפקציוניסט היא לבצע באופן מושלם את מעשיו = פילוסופית חיים בפועל המובילה במקרה הטוב להצלחה בתחום מצומצם מאוד (עולם צר כעולם נמלה) הכעס, התיסכול מאי יכולת להיות מושלם הם תוצאה שמובילה לטיפול פסיכולוגי , כך גם הדבר ביחס לפחדים, האחד פוחד שנחלק את ירושלים (הסוף של העם היהודי,,,) והשני פוחד שלא נחלק את ירושלים ( הסוף של העם היהודי,,,) האחד פוחד שלא יהיה לא מספיק כסף והמוסר שלו יושחת (גנב) והשני פוחד שעודף הכסף ישחית אותו (תאוות בצע) ,,,,,,,,,,,אינני מדבר על אנשים עם פגיעה ביולוגית. להבנתי מרבית הפחדים והאמפטיה היא ביחס לפילוסופית החיים האחד מבקש להיות אמפטי לכל הבריאה (בודהיסט) וכאשר לא עולה בידו נדרש טיפול פסיכולוגי והאחר מבקש ביטחון להופיע לפני חבריו לעבודה - חשוב לקרירה = פילוסופית חיים תעשה לעצמך רשימה של קשיים ובדוק אותם ביחס לפילוסופית החיים שלך אך חשוב שתכיר וגם תהייה מוכן לבחון תקפות של פילוסופיה זו עבורך (אין צורך בספרים ,כתבים שלא אנשים אשר הוגדרו ע"י אחרים כפילוסופיים חשובים) יתכן ןתגלה כי חלק מהקשיים יעלמו (באופן יחסי) באהבה אהוד

 

[hilabarak]

זו לא תחושה, אלא אמת

במציאות כל האנשים שאני מכיר בורחים מהתמודדות עם העירנות הנדרשת לחיים בעזרת חזון ופילוסופיה. עושים זאת מנהלים בכירים שמתסגרים עם המספרים והאסטרטגיות והחזון, ונוח להם שם - כשמנגד יש מציאות שבה נדרשות תשובות. ועושים זאת אנשים פרטיים כשבפועל במציאות יש להם בעיות שהם לא רואים, אך נוח להם לדבר על פילוסופיה כללית של החיים. אני לא ממש נגד פילוסופיה, אני אפילו באמת מאמין שתוכנית עסיקית טובה מתחילה בחזון. אבל אני גם יודע שרוב האוכלוסיה נשאר בחזון ומדבר במונחי חזון, אך במציאות לא עושה. לדוגמא מנהל מחלקה אצלנו שמדבר על שיתוף והאצלת סמכויות ובאותה נשימה מונע מאנשיו להוציא מסמך שהוא לא חותם עליו. לכן תמיד כאשני דן עם אנשים אני נוטה לבירור חד וברור של העשייה, עם אמונה מעטה מאוד בפילוסופיה.

 

[nehud]

האם יש מקום להכיר אנשים מתמודדים

עם הצורך לשפר את הערנות לחיים, המאפשרת התמודדות עם הקשיים היום יומיים מתוך הכרה ושימוש בפסיכולוגיה ופילוסופיה באופן מועיל להם? ניקח את הדוגמה שלך על מנהל המדבר על האצלת סמכויות (מחזיק פילוסופיה 1 ברמת התאוריה האירגונית = קישקוש) דורש לחתום על כל מסמך באופן אישי (פילוסופיה 2 מעשית אישית המבקשת שליטה בחיים ובסביבה מתוך פחד של אובדן שליטה) מדוע אני שואל , להבנתי כאשר מכירים ביכולת של כל אחד מהכלים ועושים שימוש הרמוני בינהם מצלחים לקבל תוצאות טובות יותר, מהעובדים בכל הדרגים, מנסיון של כ- 20 שנה בניהול , נכון שנדרש יותר זמן וסובלנות בתחילה בכדי ליצור הרמוניה בין הפילוסופיה האירגונית והפילוסופיה האישית(האצלת סמכויות והפחד מאובדן שליטה ) של המנהלים והעובדים,כאשר מתעלמים מהפער בין הפילוסופיה האירגונית המוצהרת והפילוסופיה האישית של המנהלים והעובדים מתעורר בקול צעקה הצורך בפסיכולוגיה וטיפול פסיכולוגי מיותר . באהבה אהוד

 

[hilabarak]

השאלה הקריטית היא מי מדבר ?

האדם הרוצה לעשות בעצמו שינוי ? הפסיכולוג המטפל ? הסופר שמעביר מידע בספר ? המנהל שנדרש להעביר את הארגון שינוי ? חבר שמייעץ לחברו ? אני תמיד כותב מנקודה של אדם הרוצה לעשות בעצמו שינוי - לדעתי אדם כזה טוב שיפנה לפסיכולוגיה של עצמו, ולא ינסה ללכת עם פילוסופיה. אם מנסים לדבר מנקודות ראות אחרות, אני חייב לומר שאני די חלש בהן לכן אשאיר את רשות הדיבור לבעלי הניסיון.

 

[nehud]

סוף שבוע נעים ברק

גם אני מתייחס לאדם המבקש לעשות שינוי בחייו, יוצא מתוך הנחה כי יש מקום לעשות שימוש בכל הכלים העומדים לרשותי , אלו הנורמטיביים ואלו הפחות נורמטיביים ולעיתים ביזריים בכדי להשיג שינוי . במידה והפסיכולוגיה המערבית היתה פיתרון עוצמתי ואולטימטיבי המצמצם את הצורך בשימוש בכל כלי אחר אזי להבנתי לא היה מתעורר עידן הניו אי'ג (במערב הפסיכולוגי) בעוצמה כפי שהתעורר. להבנתי אדם המבקש לעשות שינוי בחייו טוב יעשה אם ילמד באופן חוויתי את מגוון הכלים הרחב המאפשר זאת מפסיכולוגיה , פילוסופיה, קבלה, סופיזם, שאמניזם , טארות, ספורט ו,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,, וכאשר ימצא את הכלי / כלים המספקים מענה הולם לשינוי המיוחל יעשה בהם שימוש ממוקד. באהבה אהוד