יונית בן שאול
New member
שלום לכולם
וערב טוב. מי שלא מכיר אותי בתפוז (וזאת לא פרסומת עצמית) - יש לי בלוג כאן בתפוז שהתחיל בתור בלוג של זונה לשעבר ובימים אלו הולך ונהיה מבולבל יותר ויותר. אני כותבת את ההקדמה הזאת כדי לעורר אמינות כי השאלה או הדילמה שלי עלולה להיראות מפוברקת ממוח של ילד בן 16 קצת יצירתי. את הבעיה שלי אפשר לתמצת לשאלה אחת: איך אפשר להציג זונה, או לחשוב על זונה, בלי להתפס לפואטיקה או לרחמים. בעיניי זאת שאלה פילוסופית עמוקה מאוד, כי היא נוגעת להרבה רבדים של תודעת המין האנושי. כדי לתת קצת רקע מחשבתי לבעיתיות של העניין, אני מזכירה שמצד אחד הדמות של הזונה היא דמות של מסכנה וקורבן, ומעוררת רחמים, ומצד שני, כתוצאה - היא הופכת מושא כלשהו לביטויי רגשות נעלים במיוחד כמו חמלה, אמפתיות, קבלת האחר ועוד כאלה שפורטים על נימי הנפש העדינים ושנתקלים בהם כשפוגשים קבצנים ברחוב (סטפן צוויג כתב על זה משהו, נדמה לי ב"קוצר רוחו של הלב") - מה שמאפשר לה להיות גם פואטית. עכשיו, בין הרחמים לפואטיקה קיים בטח טווח אינסופי של רגשות אבל אני לא מצליחה להגדיר אותו במדוייק, ואני מניחה שמה שנמצא בדיוק באמצע שבין הרחמים והפואטיקה הוא הוא הדבר אותו אני מחפשת. כשאמצא את הטווח המצומצם המדוייק של הטווח הרחב יותר, אוכל לאפיין את המעמד שלי בעיני עצמי באופן שונה, וגם להרחיב עליו ולפתח אותו למקומות חדשים. מבחינתי, כמובן, זה עניין מהותי, כי זה קשור להגדרה העצמית שלי כאדם, ומן הסתם חוסם כרגע את ההתפתחות שלי כאדם. אם מישהו/מישהי מרגיש/ה שיש לו איזשהו רמז, אינטואיציה, מחשבה או מסקנות בנושא ובשאלה, אשמח מאוד מאוד לשמוע.
וערב טוב. מי שלא מכיר אותי בתפוז (וזאת לא פרסומת עצמית) - יש לי בלוג כאן בתפוז שהתחיל בתור בלוג של זונה לשעבר ובימים אלו הולך ונהיה מבולבל יותר ויותר. אני כותבת את ההקדמה הזאת כדי לעורר אמינות כי השאלה או הדילמה שלי עלולה להיראות מפוברקת ממוח של ילד בן 16 קצת יצירתי. את הבעיה שלי אפשר לתמצת לשאלה אחת: איך אפשר להציג זונה, או לחשוב על זונה, בלי להתפס לפואטיקה או לרחמים. בעיניי זאת שאלה פילוסופית עמוקה מאוד, כי היא נוגעת להרבה רבדים של תודעת המין האנושי. כדי לתת קצת רקע מחשבתי לבעיתיות של העניין, אני מזכירה שמצד אחד הדמות של הזונה היא דמות של מסכנה וקורבן, ומעוררת רחמים, ומצד שני, כתוצאה - היא הופכת מושא כלשהו לביטויי רגשות נעלים במיוחד כמו חמלה, אמפתיות, קבלת האחר ועוד כאלה שפורטים על נימי הנפש העדינים ושנתקלים בהם כשפוגשים קבצנים ברחוב (סטפן צוויג כתב על זה משהו, נדמה לי ב"קוצר רוחו של הלב") - מה שמאפשר לה להיות גם פואטית. עכשיו, בין הרחמים לפואטיקה קיים בטח טווח אינסופי של רגשות אבל אני לא מצליחה להגדיר אותו במדוייק, ואני מניחה שמה שנמצא בדיוק באמצע שבין הרחמים והפואטיקה הוא הוא הדבר אותו אני מחפשת. כשאמצא את הטווח המצומצם המדוייק של הטווח הרחב יותר, אוכל לאפיין את המעמד שלי בעיני עצמי באופן שונה, וגם להרחיב עליו ולפתח אותו למקומות חדשים. מבחינתי, כמובן, זה עניין מהותי, כי זה קשור להגדרה העצמית שלי כאדם, ומן הסתם חוסם כרגע את ההתפתחות שלי כאדם. אם מישהו/מישהי מרגיש/ה שיש לו איזשהו רמז, אינטואיציה, מחשבה או מסקנות בנושא ובשאלה, אשמח מאוד מאוד לשמוע.
