כלומר אושרו של האדם במרכז
בעזי"ת ואז צריכה להתחיל סדרת השאלות. של כל האדם? סוציאליזם אדיאלי? נגיד שיושג כזה דבר... זה יביא אושר? נוחות מוחלטת וחיים חסרי דאגות? בעולם שהסביל מתנוון בדיכאון? נגיד שיושג כזה דבר... זה יביא אושר? נהנתנות מוחלטת? בעולם שלידה ומוות פירושם יסורים? נגיד שיושג כזה דבר... זה יביא אושר? או כל פסגה אחרת... לתת או לקבל? ימין או שמאל? היום או מחר? ההייתה אי פעם תפיסה חברתית שהנחילה אושר? האם הדיבורים יצאו אי פעם מבית הקברות שבו הם נולדו? בקלות רבה אפשר להסיק מסדרה של שאלות כאלה, שאושר האדם הוא לא מה שנראה במבט הראשון והרגשני, לא מהיות האדם המרכז העיור של עצמו; אלא המרכז החי והלומד של עולמו. מי ששוחה נגד הזרם העל אנושי בכל מקרה לא ישרוד, כמו כל תרבויות האדם, שאחת אחרי השניה נעלמות ונשכחות בתהום הנשיה. ואז כשמחוברים לעולם... כשמרגישים אותו... איזון נותן או לוקח? ימין ושמאל או שמאל וימין? מחר כהיום או היום כמחר? בשורת העם היהודי, בשורת התנ"ך, היא איזון של הענקה. מתן צדקה בסתר ובהחבא ללא כל רווח אישי (גם לא של אגו פנימי) -כשרק הא-לקים יודע, זהו החידוש המופלא של אברהם אבינו, וממנו הכל יוצא. כל מי שעשה זאת, כשמעל מעשהו מתנוססת הכותרת שלא על מנת לקבל פרס, חווה אושר מרטיט שסותר את כל העולם האנושי. וראו איזה פלא, העם שהלך נגד הזרם האנושי, הוא היחיד ששורד את הזרם העל אנושי. משל למה הדבר דומה? לתא כלא בו אסורים גאון חכם וילד. הגאון הבריק דרך להחלץ, ולמען האחוה סיפר לשכניו טרם בריחתו את תוכניתו, כשהוא חוסך מהם את ההסברים שבלאו הכי נשגבים מהם. שמע הילד, למד את ההוראות וברח. החכם הילך לו לספרית הכלא והתחיל לשקול לכאן לכאן ולשם, בעיון מעמיק בספרים. בחכמה עשה! איך ילך בדרך שלוטה בערפל?! מן הון להון, התעוררה אזעקת הכלא, וכשותף לתא הנמלטים נלקח לתשאול ולבדיקה. חקירת עינויים קצרה, גילתה סוד, וקציני הכלא שהיטב הבינו את נקודת התורפה שמצא הגאון , סכרו בעדה חיש קל. אוי לאותו טיפש מחוכם! תחת שכרון החופש, בחר ביסורים ובחיי אסיר. משל לאדם שמחפש פרי אהוב בבוסתן, באפלת הלילה, תחת לגשת אל הבית שסמוך, ולשאול את אביו האוהב ,את בעל הגן, "היכן הפרי ואיפה?". לא רק אלה שקראו תיגר על העל אנושי נעלמו, אלא גם אלה שצייתו לו באיזון לוקח, לא שרדו (למרות שתוחלת חייהם התארכה). וכל הרוצה יבוא ויטול.