א י י ק י ד ו ק א
New member
שלום לכולם../images/Emo24.gif
אני נער בן 16...אני לא כל כך טוב בכתיבה אבל בכל זאת אני אנסה בדרך כלל אני עושה הרבה שטויות, לבד או עם חברים. אני וחבר שלי מספרים אחד לשני ונקרעים מצחוק מהומור שחור. לא במטרה לפגוע או כי זה באמת מצחיק, אני משער שזה סתם בגלל התנהגות ילדותית. תמיד לקחתי את החיים כמובן מאליו ולא משהו מיוחד. כמובן שיש לי תחביבים רבים ושאיפות. לפני כשבועיים שמתי לב שאחת מנקודות החן שעל גופי גדלה באופן משמעותי ושינתה את צבעה והראתי זאת לאמא שלי שהיא רופאה בהשכלתה. אכן נקודת החן נראתה לה לא "נורמלית" וקבענו תור לרופא עור. השבועיים האלה עד לפגישה עם הרופא שינו את החיים שלי אפשר לומר. בלילה הראשון התחלתי לחשוב מה הרופא יכול להגיד וכבר תכננתי את הנורא מכל. פחדתי שהגיע הזמן שלי. החיים כבר לא נראו כמובן מאליו. כמו שאכילס אמר בסרט "טרויה" שעדיף להיות בן תמותה כי כשאתה יודע שאתה לא לנצח בעולם הזה הכל נראה באור שונה, אתה נהנה מכל פרט ומקדיש זמן להינות מהדברים הקטנים ואילו האלים שהם בני אלמוות לא רואים זאת. הייתי חושב על זה רבות, כשהייתי הולך ברחוב הייתי שם לב לעלים שמבצבצים בין הלבנים במדרכה, פרח שנקטף והושלך לצידי הדרך, הייתי בוהה במשך דקות ארוכות בירח - פתאום הכל קיבל משמעות. חשבתי על ההורים שלי ועל אחותי הקטנה. חשבתי מה יהיה איתם אם יקרה לי משהו. התחלתי לחשוב מה אנשים אחרים שכן חולים במחלה מרגישים?! איך מרגישים אנשים שיודעים שסופם קרב בוודאות?! נזכרתי בסרט "A TIME FOR DANCING" על נערה שחלומה להתקבל לביה"ס לאומנויות ויש לה חברים ומשפחה שאוהבים אותה ויום אחד היא מגלה שיש לה סרטן ואיך היא מתמודדת עם זה. בהתחלה היא קיבלה כימותרפיה אבל כשזאת נעשתה כבר לא אפקטיבית וסתם הקשתה עליה היא בקשה מהוריה שיאשרו לה להפסיק את הטיפולים. הם התנגדו בחריצות אבל היא אמרה שהיא מבינה אותם, היא השלימה עם גורלה ולכל אחד יש זמן ללכת, לחלקנו הזמן מוקדם יותר ולחלקינו מאוחר יותר. היא אמרה שאת הזמן שהיא כן נמצאת פה היא מעדיפה לבלות עם הקרובים לה ולא לבזבז זמן וכוחות על הטיפולים. הראו שהיא הייתה רגועה יותר מכולם סביבה, פשוט נשכבה באיזו חורשה ליד נחל על עלים שנפלו בשלכת ונרגעה. בסופו של דבר היא עברה את המבחן לביה"ס לאומנויות שהיא התכוננה אליו כל חייה אבל לא זכתה לקבל את התשובה החיובית כי היא מתה. סרט ממש מרגש שאפילו בכיתי בו. באתי לביה"ס, חבר שלי סיפר בדיחה "שחורה" על אנשים חולי איידס...בדיחה שרק לפני שבוע הייתי אולי צוחק אבל עכשיו...חשבתי שזה כבר לא מצחיק, זה אפילו עצוב. אחד התחביבים שלי זה צילום, תמיד היו לי תמונות בראש שרציתי לצלם אבל תמיד אמרתי אחר כך יתמיד היה זמן. אני חוסך כסף לקורס צניחה חופשית - חלום שלי הוא פשוט לעוף כמו ציפור וזה הכי קרוב. תמיד רציתי לטייל בעולם וללמוד דברים חדשים שתמיד דחיתי כי חשבתי שיש לי זמן. פתאום התחלתי לחשוב מה אם אין לי זמן?? איזה מין אורך חיים אני מנהל?! אני לא בן אדם דתי, בעצם אני בכלל לא מאמין באלוהים. תמיד חשבתי שהכוח העליון זה הטבע, אנרגיות שעוברות בין דומם לצומח לחי, אנרגיות שעוברות בין אנשים, שצריך להתנהג בצורה מסויימת כדי לקבל אנרגיות טובות. אני חי על יד שמורת טבע אז הלכתי לשם...התיישבתי על ספסל ליד נחל בצל, עצמתי את העיניים ופשוט הקשבתי למים ולרוח שמזיזה את העלים וחשבתי שדבר כזה קסום נמצא ממש מתחת לאף שלי, איך לא שמתי לב לזה אף פעם מקודם?! איך זה חלף לי בין האצבעות?! יום אחד קמתי מוקדם בבוקר כשיש טל על העלים בחוץ והאויר קריר ועדיין הכל מחוסה בערפל...כדי לראות את הזריחה - והיא הייתה מדהימה. התחלתי לשים לב לחתולים חסרי הבית בצידי הדרך, לליכלוכים, להתנהגות של אנשים, להתנהגות שלי, לכוכבים ברקיע, לאויר - הרגשתי שהחיים מציפים אותי למרות המחלה שמאיימת והשלכותיה. אתמול נסעתי לפגישה אצל הרופא שנקבעה. כשהיית צריך לחכות עד שתורי יגיע יצאתי החוצה ושוב פשוט ספגתי כל מה שיכולתי מהסביבה. הרופא בישר לי שהכל בסדר ואין סיבה לדאגה ושאני בריא כמו שור
הרגשתי הקלה גדולה ובכל זאת היום בבוקר ובבהי"ס הרגשתי שונה...הרגשתי שלחיים יש ערך. אחה"צ הלכתי שוב לשמורה ועדיין הרגשתי את אותה ההרגשה של החיים. היום בבית התיישבתי מול המחשב כהרגלי כדי להתבטל ולבזבז את הזמן אבל פשוט לא יכולתי, הרגשתי שהחיים קצרים מידי בשביל זה אז יצאתי לריצה בשדות שמאחורי הבית שלי. החיים הם תקופה קצרה שאנחנו בעולם הזה ושאחריו אין עולם אחר כמו גן עדן או לא משנה מה ולכן צריך להנות מכל רגע פה, לספוג כמה שיותר. כמו שנאמר **כשאתה נולד כולם מסביבך מאושרים ואתה בוכה, אתה צריך לחיות את חייך כך שעל ערס מותך אתה תהיה מאושר וכולם סביבך יבכו** אני יודע שהפעם החיים בשבילי המשיכו אבל לא תמיד זה ככה ואי אפשר לדעת מה יהיה מחר או בעוד כמה שנים...צריך לעשות מה שאתה אוהב ולדחוף את החיים קדימה ולא לגרור אותם מאחורה. הלוואי וכולנו נראה זאת כך. השבועיים האלה שינו את חיי לגמרי ואני רואה את החיים באור שונה. השאיפות שלי נשארו אותן השאיפות אבל הדרך אליהן הפעם תיהיה הרבה יותר קצרה כך שאפר יהיה להגשים עוד שאיפות וחלומות שלי ואולי לעזור לאנשים אחרים להגשים את שלהם. אפשר לומר שהתחלתי מחדש
כשאני עובר על הקטע שכתבתי אני רואה שלא הצלחתי להעביר את הרגשות שניסיתי...כמו שאמרתי אני לא טוב בכתיבה אבל מקווה שמשהו לפחות חילחל ללבבות שלכם תודה רבה שהקדשתם מזמנכם לקרוא את זה...פשוט הייתי חייב לשתף אנשים אחרים.
אני נער בן 16...אני לא כל כך טוב בכתיבה אבל בכל זאת אני אנסה בדרך כלל אני עושה הרבה שטויות, לבד או עם חברים. אני וחבר שלי מספרים אחד לשני ונקרעים מצחוק מהומור שחור. לא במטרה לפגוע או כי זה באמת מצחיק, אני משער שזה סתם בגלל התנהגות ילדותית. תמיד לקחתי את החיים כמובן מאליו ולא משהו מיוחד. כמובן שיש לי תחביבים רבים ושאיפות. לפני כשבועיים שמתי לב שאחת מנקודות החן שעל גופי גדלה באופן משמעותי ושינתה את צבעה והראתי זאת לאמא שלי שהיא רופאה בהשכלתה. אכן נקודת החן נראתה לה לא "נורמלית" וקבענו תור לרופא עור. השבועיים האלה עד לפגישה עם הרופא שינו את החיים שלי אפשר לומר. בלילה הראשון התחלתי לחשוב מה הרופא יכול להגיד וכבר תכננתי את הנורא מכל. פחדתי שהגיע הזמן שלי. החיים כבר לא נראו כמובן מאליו. כמו שאכילס אמר בסרט "טרויה" שעדיף להיות בן תמותה כי כשאתה יודע שאתה לא לנצח בעולם הזה הכל נראה באור שונה, אתה נהנה מכל פרט ומקדיש זמן להינות מהדברים הקטנים ואילו האלים שהם בני אלמוות לא רואים זאת. הייתי חושב על זה רבות, כשהייתי הולך ברחוב הייתי שם לב לעלים שמבצבצים בין הלבנים במדרכה, פרח שנקטף והושלך לצידי הדרך, הייתי בוהה במשך דקות ארוכות בירח - פתאום הכל קיבל משמעות. חשבתי על ההורים שלי ועל אחותי הקטנה. חשבתי מה יהיה איתם אם יקרה לי משהו. התחלתי לחשוב מה אנשים אחרים שכן חולים במחלה מרגישים?! איך מרגישים אנשים שיודעים שסופם קרב בוודאות?! נזכרתי בסרט "A TIME FOR DANCING" על נערה שחלומה להתקבל לביה"ס לאומנויות ויש לה חברים ומשפחה שאוהבים אותה ויום אחד היא מגלה שיש לה סרטן ואיך היא מתמודדת עם זה. בהתחלה היא קיבלה כימותרפיה אבל כשזאת נעשתה כבר לא אפקטיבית וסתם הקשתה עליה היא בקשה מהוריה שיאשרו לה להפסיק את הטיפולים. הם התנגדו בחריצות אבל היא אמרה שהיא מבינה אותם, היא השלימה עם גורלה ולכל אחד יש זמן ללכת, לחלקנו הזמן מוקדם יותר ולחלקינו מאוחר יותר. היא אמרה שאת הזמן שהיא כן נמצאת פה היא מעדיפה לבלות עם הקרובים לה ולא לבזבז זמן וכוחות על הטיפולים. הראו שהיא הייתה רגועה יותר מכולם סביבה, פשוט נשכבה באיזו חורשה ליד נחל על עלים שנפלו בשלכת ונרגעה. בסופו של דבר היא עברה את המבחן לביה"ס לאומנויות שהיא התכוננה אליו כל חייה אבל לא זכתה לקבל את התשובה החיובית כי היא מתה. סרט ממש מרגש שאפילו בכיתי בו. באתי לביה"ס, חבר שלי סיפר בדיחה "שחורה" על אנשים חולי איידס...בדיחה שרק לפני שבוע הייתי אולי צוחק אבל עכשיו...חשבתי שזה כבר לא מצחיק, זה אפילו עצוב. אחד התחביבים שלי זה צילום, תמיד היו לי תמונות בראש שרציתי לצלם אבל תמיד אמרתי אחר כך יתמיד היה זמן. אני חוסך כסף לקורס צניחה חופשית - חלום שלי הוא פשוט לעוף כמו ציפור וזה הכי קרוב. תמיד רציתי לטייל בעולם וללמוד דברים חדשים שתמיד דחיתי כי חשבתי שיש לי זמן. פתאום התחלתי לחשוב מה אם אין לי זמן?? איזה מין אורך חיים אני מנהל?! אני לא בן אדם דתי, בעצם אני בכלל לא מאמין באלוהים. תמיד חשבתי שהכוח העליון זה הטבע, אנרגיות שעוברות בין דומם לצומח לחי, אנרגיות שעוברות בין אנשים, שצריך להתנהג בצורה מסויימת כדי לקבל אנרגיות טובות. אני חי על יד שמורת טבע אז הלכתי לשם...התיישבתי על ספסל ליד נחל בצל, עצמתי את העיניים ופשוט הקשבתי למים ולרוח שמזיזה את העלים וחשבתי שדבר כזה קסום נמצא ממש מתחת לאף שלי, איך לא שמתי לב לזה אף פעם מקודם?! איך זה חלף לי בין האצבעות?! יום אחד קמתי מוקדם בבוקר כשיש טל על העלים בחוץ והאויר קריר ועדיין הכל מחוסה בערפל...כדי לראות את הזריחה - והיא הייתה מדהימה. התחלתי לשים לב לחתולים חסרי הבית בצידי הדרך, לליכלוכים, להתנהגות של אנשים, להתנהגות שלי, לכוכבים ברקיע, לאויר - הרגשתי שהחיים מציפים אותי למרות המחלה שמאיימת והשלכותיה. אתמול נסעתי לפגישה אצל הרופא שנקבעה. כשהיית צריך לחכות עד שתורי יגיע יצאתי החוצה ושוב פשוט ספגתי כל מה שיכולתי מהסביבה. הרופא בישר לי שהכל בסדר ואין סיבה לדאגה ושאני בריא כמו שור
הרגשתי הקלה גדולה ובכל זאת היום בבוקר ובבהי"ס הרגשתי שונה...הרגשתי שלחיים יש ערך. אחה"צ הלכתי שוב לשמורה ועדיין הרגשתי את אותה ההרגשה של החיים. היום בבית התיישבתי מול המחשב כהרגלי כדי להתבטל ולבזבז את הזמן אבל פשוט לא יכולתי, הרגשתי שהחיים קצרים מידי בשביל זה אז יצאתי לריצה בשדות שמאחורי הבית שלי. החיים הם תקופה קצרה שאנחנו בעולם הזה ושאחריו אין עולם אחר כמו גן עדן או לא משנה מה ולכן צריך להנות מכל רגע פה, לספוג כמה שיותר. כמו שנאמר **כשאתה נולד כולם מסביבך מאושרים ואתה בוכה, אתה צריך לחיות את חייך כך שעל ערס מותך אתה תהיה מאושר וכולם סביבך יבכו** אני יודע שהפעם החיים בשבילי המשיכו אבל לא תמיד זה ככה ואי אפשר לדעת מה יהיה מחר או בעוד כמה שנים...צריך לעשות מה שאתה אוהב ולדחוף את החיים קדימה ולא לגרור אותם מאחורה. הלוואי וכולנו נראה זאת כך. השבועיים האלה שינו את חיי לגמרי ואני רואה את החיים באור שונה. השאיפות שלי נשארו אותן השאיפות אבל הדרך אליהן הפעם תיהיה הרבה יותר קצרה כך שאפר יהיה להגשים עוד שאיפות וחלומות שלי ואולי לעזור לאנשים אחרים להגשים את שלהם. אפשר לומר שהתחלתי מחדש