ooh fun ../images/Emo9.gif
ובכן, הייתי מציעה לחברך הישראלי הגאה להרחיב את המחקר שלו מעט. אם תסתכל בשרשור שהיה פה לא מזמן בו שאלו כמה חברים ישראלים יש לכל אחד, תראה שהמון אנשים ענו שאין להם שום חברים ישראלים. אני מדברת אנגלית אפילו עם החברים הישראלים שלי, החברים האמריקאים שלי אוכלים הרבה יותר חומוס ממני (ממתי חומוס זה בכלל סמל ישראלי? חומוס זה לבנוני.) והקפה פה הוא של Tester's Choice. אני לא אגיד שהמשפחה שלי לא מתגעגעת לדברים ישראליים, לפני יומיים אמא קנתה קרמבו והתענגתי עליו בשמחה. אבל זה הרבה יותר קשור לעובדה שאלה הדברים שגדלנו איתם ולא לזה שישראל זו ארץ השפע, או שהגטו היהודי מספק את זה. ההורים שלי קוראים חדשות בעברית כי מעניין אותם מה קורה בארץ שבה הם גדלו ובה נמצאת המשפחה שלהם, ולוא דווקא כי פוליטיקה ישראלית היא מקור הגאוה העולמית (הבחירה בין פושע מלחמה שנאסר עליו להיות שר בטחון ונציג הסתדרות שלא יודע לדבר אנגלית היא לא בדיוק פסגת האנושות). ההורים שלי לא מאשימים את ישראל ב"כשלון" האישי שלהם. שני ההורים שלי היו מנהלים בחברות שהם עבדו בהן, לשניהם תארים אקדמאים גבוהים, שניהם שמרו על קשר עם חברי ילדות. ההורים שלי החליטו לעבור בגלל שכאן הם לא צריכים להתכונן למלחמה כשהם נוהגים לעבודה, כאן הסיכוי שישביתו את הלימודים בתחילת השנה הוא אפסי, וכשילדתם מתווכחת על פוליטיקה רדיקאלית במסגרת לימודיה, מאוד לא סביר שיאימו לרצחה. אני לא אומרת שארצות הברית (קנדה/ צרפת/ נורבגיה) הן מדינות מושלמות, רחוק מזה, אבל לבקר אנשים שהחליטו לא לגור בדקטטורה דתית (ועוד בגלל שראשי מדינות מטומטמים גרמו לילדים בני 18 למות בשבילה) נראה לי מגוחך.