שלום לכולם

[מרחפת בין העולמות]

שלום לכולם../images/Emo13.gif

יש לי כמה שאלות ,ברצוני לפתח דיון מעמיק אם יש מעוניינים. אהממ,אני לא יודעת ממש איך לנסח את זה אבל-מה אתם מגדירים כטוב בחיים שלכם? מה אתם מרגישים בדר"כ-עצבות,שמחה,אושר,פחד,ייאוש? מה חסר לכם בחיים? מה המתכון לאושר?!?(כן כן,אני יודעת,נכתבו על זה אלפי ספרים,אבל בכל זאת) איך אפשר באמת להישאב לרגע ולא לדאוג כל הזמן??(זה לא כלכך מובן מאליו) האם אהבה זה כל מה שצריך?איפה האהבה איפה?!?

. איך אפשר להנות?לי אישית מאוד קשה עם זה. אז תגידו,תגידו לי מה עובר עליכם ומה קורה כאן בעצם!?!אני רוצה לחוות את החיים ולהרגיש טוב,אני רוצה שיהיה לי טובבבב ואני לא מצליחה אףפעם!יש רגעים חביבים,נחמדים,(במיוחד אחריי ספורט) אבל אני לא יכולה שלא להרגיש רייקנות!ואני לא מבינה ממש למה. אני רוצה אהבה!אבל זה כלכך מסובך,אתם לא יכולים לתאר לעצמכם אפילו. או שכן. ואני מבינה שהחיים הם כמו שהם,ואני מבינה שאין לי למה לדאוג-מה שיהיה יהיה. ובכל זאת אני דואגת כל הזמן

. משהו חסר בבסיס שלי. אז מה אתם מרגישים? מה זה בכלל "טוב"? תשתפו תשתפו...אשמח לדיעות ועיצות ותגובות,ולדיון מעמיק ופתוח. (אני יכולה לפרט לכם עוד על המצב האישי שלי אבל אשמח אם תשתפו באיך שאתם מרגישים) זהו,שיהיה טוב.

 

[yooombu]

אהבה וכל השאר

אהמממ...... מאז שאני זוכרת את עצמי, ולמרות שאני מתעניינת במגוון רחב של תחומים, לא סיפקו אותי החיים, תמיד הרגשתי שיש איזה משהו "מעבר", אקסטרה, משהו רוחני שיבוא וימלא אותי, כאילו אני לא מנצלת עד הסוף את האינטלקט או משהו כזה. קראתי לזה "החוש השישי", כי התכוונתי שזה לא יהיה עוד תחביב שממש אוהב, אלא מימד אחר בחיים, משהו אדיר,מעבר לחיי היומיום, מפגש עם חברים, לימודים, עבודות, חוגים וכו וכו וכו..... האמת באיזשהו גיל התחלתי לתלות את התקוות האלה באהבה..... כי לא משנה מה עשיתי- אמנות, פילוסופיה, התעניינתי ביהדות, איתגרתי את עצמי בלימודים והכל- זה לא היה שם. כולם כל כך מחפשים אהבה, אז חשבתי שאולי הקשר האדיר הזה לבנאדם- זה מה שמחזק, מעמיק ונותן משמעות לחיים. והאמת היא, שכל תחומי העניין שלי הם בעיסוק בבני אדם ובחיים- שהם כשלעצמם לא עניינו אותי מספיק, הרי חיפשתי משהו שלא קשור אל החיים של בני אדם- (למשל, מוסיקה מדברת על החיים, פילוסופיה,וכו) והכל בסוף חוזר לבני אדם ולמרכיבי חייהם. אז הבנתי שאני פשוט לא יכולה לחכות, והתחלתי להנות מדברים שאני עושה, ללכת ו"לחפש" את המשהו מעבר..... מין הסתם לא מצאתי אותו, האמת היא שאני חושבת שאני כבר לא מאמינה שהוא קיים. אני חושבת שזה מוטרף לתלות כל כך הרבה בקשר עם אדם אחר. משמעות החיים? ומה נעשה ביחד? בסופו של דבר תחומי העניין שלנו יהיו הרכב של תחומי העניין של כל אחד בנפרד, ואלו אותם תחומים טריוויאלים שמרכיבים חיי אדם. אז בעיני "טוב" זה פשוט כשאדם עושה אוסף של עיסוקים שמסבים לו הנאה או עניין. למשל אמנות, או ספורט, או הגות וכו..... וזה יעשה לך טוב ככה, כמו האנדרופינים שמרגישים אחרי שעושים ספורט..... ואולי תוך כדי תתקלו במקרה ב "ההה דבר". ואסור לשבת ולחכות, צריך לחפש מתוך ידיעה שקרוב לוודאי לא תמצא.... אבל לא לחפש את זה באדם אחר. לא לתלות תקוות גדולות כל כך. אני משערת שזוהי הסיבה שאנשים שומעים מוסיקה. קצת חסר מעוף, הא? אני די פסימית בנושא. אם למישהו יש רעיונות לדבר ש"יאיר" ככה את החיים, מוזמן להציע

 

[מרחפת בין העולמות]

ניראה לי שאני דיי מסכימה איתך.

קודם כל לגביי אהבה-זה נכון-זה באמת מוטרף,מוטרף לתלות כלכך הרבה במשהו.ואם זה לא הולך אז מה קורה?אז ברור שלא צריך להישען על זה כלכך חזק.מצד שני אין כמו אהבה,אין אין.זה פשוט דבר עצום,כלכך ממלא. וזה נכון-הריי בחיים אין דבר אחד,או "הדבר",ובכל זאת,כל דבר שאני עושה ניראה לי מצד אחד נחמד וכייפי (כי הריי באמת באמת אין משהו אחר!) ומצד שני נורא חסר,נורא רייק.אז מתעסקים בפילוסופיה,במוסיקה,(שניי הדברים הכי גדולים

) ומחכים ומחכים, האמת שמחכים לנצח.כי ככה זה-תמיד יהיה עוד,ואנחנו פועלים בגלל וכתוצאה מהחסר הבסיסי. כאילו-בגלל מה שלא,יש מה שכן. וזה תמיד לא יהיה.וזה תמיד יהיה. בכל מקרה יש בי גם צד שחושב שכל זה פי מיליון יותר מסובך.בסדר-אז הבנתי הכל,אבל בעצם אני מרגישה שלא הבנתי דבר,ואני דיי אומללה מבפנים.זה כאילו הקול הפנימי הזה,הפנימי פנימי,שמרגיש שהכל מיותר,וכלכך מיואש.תמיד שניי הקולות ביחד,שום דבר לא מאוחד,לעזאזל!הדבר הכי גדול שאני מרגישה הואסתירה מתמדתשל מי שאני ומה אני מגדירה כנכון וטוב בחיים שלי. זה קצת בעייה. טוב,אני לא מחדשת כאן הרבה,ולא ניראה לי שאף אחד כאן יוכל לחדש לי משהו,(יש בזה משו שמרגיש כלכך בנאלי ודפוק בפשטותו-הריי בעצם הכל פשוט-כוססעמק לא רוצה את זה!) וכן-הכל כאן נשמע פסימי,גם את,גם אני.אני לא מכירה אותך,אבל אני באמת בן אדם פסימי.אז בעצם שום דבר לא ניראה לי פסימי. טוב אני יפסיק לכתוב כבר.

 

[hilabarak]

אבל בדיוק פתרת את המשוואה בעצמך

יש קול אחד שקורא "לנוח/לברוח/להתחבא/ לא להתמודד" והוא תמיד משתמש באותם תירוצים של "מה הטעם?". פעם אחת הוא תוהה "מה הטעם לצאת לטיול?" פעם אחת הוא תוהה "מה הטעם לצאת לבלות עם החברה ולשמוע שוב את אותם בדיחות?" ופעם אחת הוא תוהה "מה הטעם בחיים בכלל ?" וכולי. ומנד יש את הקול שאומר "יאללה שחרר/סע/תיהנה/תתמודד/תחווה" ולקול המסכן הזה אין טיעון. הטיעון היחיד שיש לו "אין ברירה אחרת". ואצל כולם קיימים שתי הקולות הללו. ואצל כולם יש שבוע שהקול הראשון מתגבר ואצל כולם יש שבוע שהקול השני מתגבר. תשאלי מה ההבדל בין אנשים בגדול (בתחום הנקודתי הזה כמובן) ? העוצמות והאיזון. יש אחד שאצלו קול א' מופיע בדרגה 8 וקול ב' מופיע בדרגה 4. ולכן הוא לרוב מדוכא. יש כאלו שאצלם קול א' מופיע בדרגה 30 וקול ב' מופיע בדרגה 30 ולכן הם חולים במאניה דיפרסיה ("היי" לא מציאותי ומנגד דיכאון). יש כאלו שאצלם קול א' כמעט ולא קיים, וקול ב' תמיד מופיע בדרגה 8. ואת רואה אותם חסרי מנוחה תמיד. וכולי וכולי וכולי. מניסיוני הכי טוב זה איזון - קול א' בדרגה 1 וקול ב' בדרגה 1. לא לעשות מתוך חוסר מנוחה, ולא להיכנס לדיכאונות. ואם תשאלי "למה בכלל זה ככה, אצל כל בני האנוש ?" - אני אצטט (לא מדוייק) תשובה חכמה של הבודהא "אם מישהו ירה בך חץ, זה משנה למה הוא ירה ואיך קוראים לו ? מה שמשנה הוא הטיפול שתקבל אצל הרופא". אף אחד עוד לא ממש הבין למה כולנו נעים תמידית בין הקטבים הללו, ומהיכן הם נובעים - נפש/פסיכולוגיה/אלוהות.... אבל מוסכם על רובנו שאיזון הוא התשובה הכי טובה. לא להתנגד לפחד מימים קשים וכך להפוך אותם לדיכאונייםן, ולא להגזים בעשייה והישגיות ולהפוך אתהחייםלמרדף אחר הנאות.

 

[מרחפת בין העולמות]

אבל איך באמת מצליחים לעשות זאת?

בתיאוריה זה נשמע מאוד טוב ונכון,בפועל זה נורא קשה (לי לפחות) ליישום. כאילו ,עם כל זה שאני מבינה את מה שאני אומרת ואת מה שאתה אמרת,אני עדיין בסך הכל יכולה לומר שאני מרגישה מרבית הזמן יותר עצבות ודכאון מאשר דברים אחרים,וזה מה שמעצבן ומבאס אותי.(כמובן שזה הרבה יותר מורכב,כפי שכבר ציינתי) ואני לא באמת מצליחה להתחבר לרגע,כאילו אף פעם באמת לא הצלחתי,כאילו תמיד היה שם משהו חסר,כאילו תמיד היה שם משהו שלא הרגיש ערך בדבר.אני לא בטוחה ממש אם זה אותו הדבר,אני לא בטוחה שזה החסר ה"רגיל" הזה שמתוכו אנחנו פועלים,כי אני מרגישה את זה בעוצמות יותר גדולות מאשר רגשות נעימים וטובים.תמיד הייתי כך,תמיד הייתי יותר עצובה ודכאונית מהשאר. וכאילו,אני מרגישה בתוך תוכי שאני אף פעם לא אוכל לצאת מיזה,מהגועל הזה של החיים.אני יודעת שאני צריכה להבין שבעצם אין "זה",אבל בכל זאת זה מה שאני מרגישה עמוק עמוק בפנים,אפילו אחריי המון המון נסיונות לשפר לי את החיים (כמו טיפול פסיכולוגי,ספורט,מסגרות,חברים וכיו"ב)כאילו בכל זאת אני מרגישה שיש איזה "זה",והוא זה שהורס לי את הכל ומונע ממני להנות מהחיים.אני בכל זאת מרגישה שיש איזה רגש ממש קבוע שלא מצליח לצאת ממני,וכמו שאמרת לאנשים שונים זה בעוצמות שונות,אז אני מרגישה בעיקר בעוצמה הזאת,הלא טובה,ואני לא יודעת מה לעשות כדיי לצאת מיזה .ושוב פעם-אני יודעת שאין "זה",אבל בכל זאת אני מרגישה שאני כלואה איפהשהוא,שכל דבר שאני עושה הוא בעצם כלום כי להכל מתלווה תחושה כזו של עמימות,של חנק,של עצבות,ובעיקר של רייקנות.

 

[hilabarak]

בואי נעשה הפרדה לרגע בין שני נושאים

שונים לדעתי : 1. הטיפול ב"זה". 2. כלי מעשיים ליציאה מנטייה לדיכאון. נתחיל לפי הסדר : 1. הטיפול ב"זה" - את יודעת שאין "זה", אבל אינך מצליחה להתמודד איתו. זו ופעה ידועה שנקרא לה "ה"נחש", מסיפור אדם וחווה. כוח א' ההרסני (החי בתוך כולנו), איננו כוח טיפש, הוא איננו מתכוון להילחם על השליטה בך. הוא עושה זאת בעורמה, הוא לוחש על אוזנך את הלחישה הפשוטה ביותר בעולם "את שונה. את מיוחדת. לך יש קשיים שלאחרים אין. את רגישה/טובה/נותנת/פגועה.. יותר מהאחרים". ובזה הוא גמר את המשחק. אחרי שהאמנת למשפט הזה, אין תקומה. כי כל טיפול פסיכולוגי/ספורט/חברים/עשייה שבנויים על המשפט "בעצם אני שונה, לי יש קשיים אחרים", נדון לכישלון מראש. זה כמו לזרוע זרע, ולחפור אותו מחוץ לאדמה באותה שנייה. אם תתגברי על הנחש, וזה רק דרך הבנת שיטות הפעולה שלו, רק אז נעבור לשלב השני, שהוא כלים לפעולה. 2. כלים לפעולה - זה כבר החלק השולי, מרגע שלא מאמינם ל"נחש" הפנימי. תרפיה פסיכולוגית, עשייה, הנאות, חברים, ספורט, התמודדות עם רגשות, בניית זוגיות, בניית הורות ............ השאלה היא אם את יכולה לעבור את שלב א' ולהגיד לנחש "ייאללה מה אתה מוכר לי שאני כזו מיוחדת עם קשיים כאלו או אחרים. הרי ההוא נמוך מידי ואת ההיא לא אהבו מספיק וההוא גילה שהוא הומו ולהיא יש סוכרת וכולי. ההבדל בין אלו שתקועים בתוך דיכאון ואלו שלא, הוא שאלו שנוטים לדיכאון שוקעים בבעייה האישית שלהם. ואלו שנוטים לפעולה, פועלים למרות הבעייה האישית שלהם, ואז היא קטנה כמובן (כי לא שוקעים בה) ואז אלו עם הדיכאון עוד יותר מאמינים שבעייתם גדולה משל אלו שנוטים לפעול".

 

[miroslava14]

הפילוסוף רומי כתב עבורך שיר

גדולה האהבה שבדבר אינה תלויה גדולה העבודה בלי מטרה גלויה אם תוותרי על קסם התיחכום ,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,זו הפעולה שיש לעשות אז תתגלה פשטות פלאי היקום באהבה אהוד

 

[מרחפת בין העולמות]

תודה..

זה שיר יפה.מי זה המשורר רומי?

 

[yooombu]

האמת היא שאני לא מאמינה בשמחה שבאה

בעקבות חוויתיות פשוטה של החיים והתמקדות בהנאות בסיסיות ופשוטות, כמו להסתכל על השמיים, ואכול גבינה לבנה, להקשיב לרדיו בארבע אחר הצהריים, וןכו'... אם לזה אתה מתכוון הם נהדרים, אבל לא המפתח לשאלה.

 

[כלנית סמוקה]

החיים שלך.....

הם איך שאת רואה אותם. כששואלים מישהו: איך זה ניראה בעיניך? יודעים שתשובתו תהיה סובייקטיבית לאותו נשאל, וכך גם חייך נתפסים בעינייך כלא מאושרים או חסרים. ככל שמתבגרים מבינים שהאושר והשלווה טמונים בהנאתינו בדברים הקטנים שבחיים: כמו הסיפוק אחרי שאת עושה ספורט, כמו להעריך את העובדה שאת בריאה, להנות מטיול בגינה עם האחיינית הקטנה שלך, או מיציאה מוצלחת בערב, לחכות לתוכנית האהובה עלייך, להנות מיום יפה, מיופיו של הטבע.....יש מיליון דברים בעולם שאנחנו צריכים להנות מהם ולהעריך שהם קיימים. ודבר נוסף, אני חושבת שתרגישי נהדר עם עצמך אם תעמידי לעצמך מטרות (קטנות - יומיומיות או שבועיות) ותנסי לעמוד בהם. זה יתן לך הרגשת סיפוק נהדרת. תעשי רשימה של הדברים שהיית רוצה לשפר בחייך (באופן מציאותי) ותחשבי על דרכים להשיג את השיפור הזה. תאהבי את עצמך ואת חייך, ואנשים יתאהבו בך. האהבה היא הכל, אבל זה לא חייב להיות לבן זוג. צריך לתת לאהבה להכנס לכל דבר שאנחנו עושים בחיינו. וזה המתכון לאושר. מקווה שזה עוזר.

 

[מרחפת בין העולמות]

את צודקת...

החוכמה היא להנות מכלום בעצם... ובקשר למטרות קטנות-מדהים כמה שזה נכון. למשל החלטתי לאחרונה לעשות יותר ספורט,ואני נרשמת לכל מני מסגרות כייפיות.. חוץ מיזה שאני תמיד תמיד מנסה לשפר את החיים שלי,אך תמיד תמיד אני מרגישה משום מה שזה לא הולך,כי תמיד אני מנסה להוציא את התחושה הרעה ממני אבל זה אף פעם לא הולך...מאבק מתמיד שכזה.

 

[khamala]

שאלה...

נניח שהיו נותנים לך שתיי אפשרויות: א. יספקו לך את מה שחסר לך - אהבה. ב. המתכון לאושר - שאולי יכיל בתוכו את הנוסחא : איך להיות מאושרת בלי להיזדקק לאהבה? מה היית בוחרת? זה אולי ייתן לך כיוון...מה את באמת מחפשת.

 

[מרחפת בין העולמות]

ממממ

זו שאלה באמת מעניינת..ניראה לי שהייתי בוחרת באופציה השנייה!כי הריי זו האופציה האידיאלית.אבל כמובן שזה לא כך בפועל,כי החיים מכילים בתוכם את הכל,גם שנאה וגם כאב,ואי אפשר להיות מאושר כל הזמן,זה פשוט לא אנושי!אבל בכל זאת הייתי רוצה....מי לא היה רוצה להיות מאושר כל הזמן? וחוץ מיזה...אני מכירה אנשים שהם ממש מאושרים...פשוט לא אכפת להם מכלום,והם נהנים מכל שנייה ושנייה..האחחח,איך הייתי רוצה להיות כמוהם.

 

[khamala]

אושר אושר ואושר...

הבעייה שלנו כבני אדם, כך נראה, הוא לא הכאב שאנו חשים, אלא היחס והתגובה שלנו אליו. הרדיפה שלנו אחר ה "אושר" מביאה לנו אומללות יותר מאשר כל דבר אחר. העובדה שיש לך כאב שאת רוצה להוציא אותו ממך - והעובדה שאת מקנאת באנשים שהם " מאושרים" - טומנת בחובה הנחה מאוד פסימית - לחיים שלנו אין באמת משמעות - ולכן אם כבר אנו עוברים אותם, לפחות כדאי ש"נדאג" להנות מכל רגע - ואנו באמת "דואגים"...מאוד "דואגים". הריי אם לרגע אחד היית מעלה על דעתך שלכאב שלך יש משמעות - לא בטוח שהיית רוצה להחליף אותו באף אושר של מישהו אחר- כי יש לו משמעות לגבייך. אף אחד לא יוכל לומר לך אם יש לו משמעות או לא, זה תפקיד שלך, אבל למה מראש להניח שאין לו שום משמעות -שעלייך רק " להנות" מהחיים ? במדיטציות מסויימות למשל - מתרגלים שוויון נפש לכאב והנאה - מה שמונע מאיתנו להיות מאושרים -היחס שלנו, התגובה שלנו לכאב ולהנאה. הטענה שלהם - שברגע שנסלק את אותה תגובה מותנית לגבי כאב או הנאה, נחווה את האושר האמיתי - את הנירוונה. כלומר, יותר משהכאב גורם לנו לאומללות - היחס שלנו אליו גורם לנו לאומללות- ועל זה צריך לעבוד יותר מאשר על כל דבר אחר. בבחירה שלך - את למעשה כבר מבינה שיותר חשוב, לעקור את שורש הבעייה, ולא את הסימפטום. ואת כבר בדרך להבין שהכאב הוא סימפתום - ולא הבעייה עצמה.