שלום לך,
אני לא יודעת עד כמה הפורום נקשר אליי, כי קשה לי להבין במה הוא עוסק בתור אדם מאוד שכלתני וחושב, אך מבולבל עקב כל כך הרבה מחשבות בלתי מכוונות. יש לי שתי שאלות שאני רוצה להציג בפנייך: 1. אני מרבה לחשוב, לעסוק בתיאוריות, מצבים, סיטואציות, לנתח כל דבר, להעמיק כל עניין פשוט. קשה לי לראות את הדברים "כפי שהם", לטוב ולרע. מצד אחד, זה הופך אותי למיוחדת, כי אני מאוד נבונה בכל הקשור ליחסי אנוש ועל תהליכים פנימיים שהאדם עובר, עקב התבוננות אין סופית בתוך עצמי ובסובבים אותי. מצד שני, הדבר גורם לי "לקחת קשה" את הכל. קשה לי לזרום או לקבל את המצב כפי שהוא ואני תמיד מחפשת תשובות מתחת לפני השטח. אני שואלת המון שאלות, את עצמי ואת האחרים, בחיפוש אחר גבולות מסויימים. כשאני מצליחה להגדיר דברים בחיי, אני מרגישה בטוחה בעצמי. כשאני לא מצליחה לקבל תשובות, או לא מקבלת אותן מיד, אני חשה בלבול רב שמקשה עליי לתפקד כרגיל וכולי נתונה בתוך הבעיה עד שזו נפתרת. אני גם מאוד מרבה לחפש "אקשן" בחיים, לחפש את המצבים המתוסבכים האלה שמוציאים אותי מהשגרה. וכשלא - אני מרבה בדיונים פילוסופיים מעמיקים עם חבריי שלעיתים מוצאים אותם מדכאים ומחלישים. אם כך, שאלתי היא - כיצד אוכל להשביע את הרבע לידע ואת הצורך שלי לחשוב הרבה ולהבין דברים בצורה שתועיל לי בחיים ותמנע ממני לעצור את החיים בגלל בעיות שהופכות להיות כל עולמי לעיתים קרובות? אני לא רוצה לוותר על התכונה הנפלאה הזו שמייחדת אותי, אך מצד שני היא פוגעת בי ומפריעה לי לעיתים. מה דעתך? 2. יש לי צורך רב להיות עם מישהו. תמיד אני בחיפוש אחר "גבר" שימלא את חיי. אני תמיד צריכה לדעת שיש גבר אחד או יותר שמחזר אחריי, דואג לי, מטפח אותי. אני לא בהכרח צריכה אותו כבן זוג, אלא יותר כלדעת שמישהו חושב עליי ומתעניין בי ושלי יהיה על מי לחשוב. קשה לי לראות את עצמי כאישה שחיה את חייה מבלי להתעניין בגברים. בנוסף, אני פוחדת שאם אהפוך לעצמאית, כבר לא ארצה יותר להכניס בן זוג לחיים כדי לא לוותר על "החופש" שלי. אני אדם מאוד קיצוני בדרך כלל. נוקטת בשיטת ה"או הכל או כלום" וחושבת יותר מידי, או עושה יותר מידי. לדוגמא: היה בחור שרציתי לא מזמן. אחרי חודש ארוך של תהייה בנוגע אליו, פניתי אליו בצורה ישירה וברורה והצעתי לו להכיר, מסיבות סבירות הוא בחר שלא להיכנס איתי לקשר, ואני משום כך ירדתי ממנו מידית, בצורה כזו שאני לא בטוחה שאם הוא יגש אליי (סיכמנו שאם הוא ירצה - הוא יגש אליי וידבר איתי) אני בכלל אהיה עוד מעוניינת בו. הכל פה כל כך קיצוני. אני רוצה הכל ביחד, או מוותרת על הכל. מיד אחריו נזכרתי באקס שלי שאני עדיין אוהבת, ומתוך כך פניתי אליו ושאלתי אותו אם הוא רוצה בי עוד ואם יש מצב להמשך הקשר, על אף שידעתי מחברו הטוב שהוא ממש לא מעוניין ביחסים עם אף אחת כרגע. גם ממנו ירדתי בשעה ששמעתי זאת. ועכשיו מחלחל בי הרצון להכיר מישהו חדש שיסחוף אותי ויעניין את חיי. רצוי לציין שאני רוב הזמן בבית. לא שאינני חברותית או יצור חברתי פעיל, כשאני בחברת אנשים אני בדרך כלל ב"מרכז העיניינים" וכולם אוהבים להיות בחברתי ותמיד מחמיאים לי שאני אדם נפלא, חכם ומשעשע. הבעיה היא שאינני מנסה ליצור לי מסגרת חברתית משל עצמי. רוב חבריי הטובים הם מהרשת, על אף שבמציאות חיי יש הרבה אנשים שהייתי יכולה להפוך אותם לחברים קרובים לא רק בבית הספר ובמסיבות של סוף השבוע, אלא גם ביומיום. יש לי את הפחד להישאר לבד ולהינטש, ובו זמנית אין בי את הכוח לשפר את מצבי החברתי, מה שכמובן לא מועיל לי ולא מספק את הצרכים שלי: לדבר עם אנשים, להנות, להכיר בחורים. ומכאן, מהבדידות, בעצם נובעות המחשבות הרבות. הן לא שליליות, הן פשוט ניתוחיות שכאלה ולא מתאימות בכל זמן ובכל מצב ולפעמים מרוב שכלתנות, אני שוכחת להתחשב גם ברגש ועושה הכל בצורה "קרה ומחושבת" כפי שקרה עם הגברים שהזכרתי למעלה. מה דעתך? תודה רבה לך.
אני לא יודעת עד כמה הפורום נקשר אליי, כי קשה לי להבין במה הוא עוסק בתור אדם מאוד שכלתני וחושב, אך מבולבל עקב כל כך הרבה מחשבות בלתי מכוונות. יש לי שתי שאלות שאני רוצה להציג בפנייך: 1. אני מרבה לחשוב, לעסוק בתיאוריות, מצבים, סיטואציות, לנתח כל דבר, להעמיק כל עניין פשוט. קשה לי לראות את הדברים "כפי שהם", לטוב ולרע. מצד אחד, זה הופך אותי למיוחדת, כי אני מאוד נבונה בכל הקשור ליחסי אנוש ועל תהליכים פנימיים שהאדם עובר, עקב התבוננות אין סופית בתוך עצמי ובסובבים אותי. מצד שני, הדבר גורם לי "לקחת קשה" את הכל. קשה לי לזרום או לקבל את המצב כפי שהוא ואני תמיד מחפשת תשובות מתחת לפני השטח. אני שואלת המון שאלות, את עצמי ואת האחרים, בחיפוש אחר גבולות מסויימים. כשאני מצליחה להגדיר דברים בחיי, אני מרגישה בטוחה בעצמי. כשאני לא מצליחה לקבל תשובות, או לא מקבלת אותן מיד, אני חשה בלבול רב שמקשה עליי לתפקד כרגיל וכולי נתונה בתוך הבעיה עד שזו נפתרת. אני גם מאוד מרבה לחפש "אקשן" בחיים, לחפש את המצבים המתוסבכים האלה שמוציאים אותי מהשגרה. וכשלא - אני מרבה בדיונים פילוסופיים מעמיקים עם חבריי שלעיתים מוצאים אותם מדכאים ומחלישים. אם כך, שאלתי היא - כיצד אוכל להשביע את הרבע לידע ואת הצורך שלי לחשוב הרבה ולהבין דברים בצורה שתועיל לי בחיים ותמנע ממני לעצור את החיים בגלל בעיות שהופכות להיות כל עולמי לעיתים קרובות? אני לא רוצה לוותר על התכונה הנפלאה הזו שמייחדת אותי, אך מצד שני היא פוגעת בי ומפריעה לי לעיתים. מה דעתך? 2. יש לי צורך רב להיות עם מישהו. תמיד אני בחיפוש אחר "גבר" שימלא את חיי. אני תמיד צריכה לדעת שיש גבר אחד או יותר שמחזר אחריי, דואג לי, מטפח אותי. אני לא בהכרח צריכה אותו כבן זוג, אלא יותר כלדעת שמישהו חושב עליי ומתעניין בי ושלי יהיה על מי לחשוב. קשה לי לראות את עצמי כאישה שחיה את חייה מבלי להתעניין בגברים. בנוסף, אני פוחדת שאם אהפוך לעצמאית, כבר לא ארצה יותר להכניס בן זוג לחיים כדי לא לוותר על "החופש" שלי. אני אדם מאוד קיצוני בדרך כלל. נוקטת בשיטת ה"או הכל או כלום" וחושבת יותר מידי, או עושה יותר מידי. לדוגמא: היה בחור שרציתי לא מזמן. אחרי חודש ארוך של תהייה בנוגע אליו, פניתי אליו בצורה ישירה וברורה והצעתי לו להכיר, מסיבות סבירות הוא בחר שלא להיכנס איתי לקשר, ואני משום כך ירדתי ממנו מידית, בצורה כזו שאני לא בטוחה שאם הוא יגש אליי (סיכמנו שאם הוא ירצה - הוא יגש אליי וידבר איתי) אני בכלל אהיה עוד מעוניינת בו. הכל פה כל כך קיצוני. אני רוצה הכל ביחד, או מוותרת על הכל. מיד אחריו נזכרתי באקס שלי שאני עדיין אוהבת, ומתוך כך פניתי אליו ושאלתי אותו אם הוא רוצה בי עוד ואם יש מצב להמשך הקשר, על אף שידעתי מחברו הטוב שהוא ממש לא מעוניין ביחסים עם אף אחת כרגע. גם ממנו ירדתי בשעה ששמעתי זאת. ועכשיו מחלחל בי הרצון להכיר מישהו חדש שיסחוף אותי ויעניין את חיי. רצוי לציין שאני רוב הזמן בבית. לא שאינני חברותית או יצור חברתי פעיל, כשאני בחברת אנשים אני בדרך כלל ב"מרכז העיניינים" וכולם אוהבים להיות בחברתי ותמיד מחמיאים לי שאני אדם נפלא, חכם ומשעשע. הבעיה היא שאינני מנסה ליצור לי מסגרת חברתית משל עצמי. רוב חבריי הטובים הם מהרשת, על אף שבמציאות חיי יש הרבה אנשים שהייתי יכולה להפוך אותם לחברים קרובים לא רק בבית הספר ובמסיבות של סוף השבוע, אלא גם ביומיום. יש לי את הפחד להישאר לבד ולהינטש, ובו זמנית אין בי את הכוח לשפר את מצבי החברתי, מה שכמובן לא מועיל לי ולא מספק את הצרכים שלי: לדבר עם אנשים, להנות, להכיר בחורים. ומכאן, מהבדידות, בעצם נובעות המחשבות הרבות. הן לא שליליות, הן פשוט ניתוחיות שכאלה ולא מתאימות בכל זמן ובכל מצב ולפעמים מרוב שכלתנות, אני שוכחת להתחשב גם ברגש ועושה הכל בצורה "קרה ומחושבת" כפי שקרה עם הגברים שהזכרתי למעלה. מה דעתך? תודה רבה לך.
