שלום לך ארץ נהדרת
אנחנו אמנם לא מכירים באופן אישי, אך דומה שאני יודעת עליך כמעט הכל. כמעט אמרתי? כמעט, כי חסרה לי "רק" ההבנה, והבנה זה הלא כמעט, מעט. מעולם לא צעדנו על מסלול משותף, ואם לדייק, צעדנו על מסלול התנגשות. לא היתה בי אהבה/חמלה/חיבה/סקרנות אליך, מיום היוולדי, וגם את, כך נדמה לי, ניסית למחוק את עברי ולהקיא את שורשי מתוכך. ועדיין יהיו פה ושם עוברי אורח שיאמרו שאת ארץ נהדרת. אדמתך רוויה בדם משפחתי ואולי זו הסיבה שאת ארץ ירוקה כל כך, שכן היה זה דם משובח. אז נכון שלא את היית זו שהניפה את דגל המלחמה הנוראית ההיא, אך עדיין יש לך חלק במחיקת משפחתי מנוף ארצך, ונחלה ברכוש שהיה שייך לי ועכשיו הוא שלך. אגב, זה אולי יפתיע אותך, אבל אני ממש לא רוצה, אבל ממש לא, את מה שהיה שייך לי. מה יוכלו לתרום לי קירות דחוסים בנשמות אבודות? ועדיין יהיו פה ושם עוברי אורח שיאמרו שאת ארץ נהדרת. אין בי כעסים עליך, הם הודחקו ופינו מקום לחיפוש הבנה. איך, ארץ נהדרת, איך נכנעת בקלות שכזו? איך מסרת את בניך שבנו, פארו ורוממו אותך לידים מרצחות? ועדיין יאמרו, עוברי אורח, שאת ארץ נהדרת. במסלול המסעות הפרטי, לא שיבצתי אותך מעולם. לפני כעשר שנים עמדתי על מפתנך, וכמעט שנקשתי על דלתך, אך איתני הטבע הרחיקו אותי ממך. שטפונות אדירים מנעו את הכניסה אליך. את חושבת שהיתה זו אצבע של ההוא ברומים שרמז לי שעדיין לא הגיע זמננו להיפגש? בעוד כחודשיים אני אמורה לבוא בשערייך. לא. אני לא באה אליך, אני באה עליך. הירוק שלך, היופי שלך, ההיסטוריה המפוארת שלך, הקידמה שלך, הדהרה שלך לשוק המשותף, כל אלו הם בעדיפות ביקור אחרונה אצלי. אני באה לראות את האדמה שזרעה משפחתי, שהנביטו את שורשי, את החצר בה התרוצצו ילדים תמימים שאינם עוד, את האוניברסיטה בה רכשו הורי את השכלתם, שהיתה להם לרועץ. אני רוצה לגעת בחלומות שלהם שנגדעו באחת. אני סוחבת עימי מטען של חששות, פחדים, תיסכולים ומנגד הגיון, כח וידע שאת הנעשה אין להשיב וצריך להיישיר את המבט ולהמשיך. אני יודעת שאת ארץ נהדרת, ראיתי, במחוזותי, פולנים גאים. עזרי לי, ארץ נהדרת, לעבור בשלום את המסע הפרטי שלי, על מנת שאוכל לחזור לביתי ולכתוב לך שאכן את ארץ נהדרת.
אנחנו אמנם לא מכירים באופן אישי, אך דומה שאני יודעת עליך כמעט הכל. כמעט אמרתי? כמעט, כי חסרה לי "רק" ההבנה, והבנה זה הלא כמעט, מעט. מעולם לא צעדנו על מסלול משותף, ואם לדייק, צעדנו על מסלול התנגשות. לא היתה בי אהבה/חמלה/חיבה/סקרנות אליך, מיום היוולדי, וגם את, כך נדמה לי, ניסית למחוק את עברי ולהקיא את שורשי מתוכך. ועדיין יהיו פה ושם עוברי אורח שיאמרו שאת ארץ נהדרת. אדמתך רוויה בדם משפחתי ואולי זו הסיבה שאת ארץ ירוקה כל כך, שכן היה זה דם משובח. אז נכון שלא את היית זו שהניפה את דגל המלחמה הנוראית ההיא, אך עדיין יש לך חלק במחיקת משפחתי מנוף ארצך, ונחלה ברכוש שהיה שייך לי ועכשיו הוא שלך. אגב, זה אולי יפתיע אותך, אבל אני ממש לא רוצה, אבל ממש לא, את מה שהיה שייך לי. מה יוכלו לתרום לי קירות דחוסים בנשמות אבודות? ועדיין יהיו פה ושם עוברי אורח שיאמרו שאת ארץ נהדרת. אין בי כעסים עליך, הם הודחקו ופינו מקום לחיפוש הבנה. איך, ארץ נהדרת, איך נכנעת בקלות שכזו? איך מסרת את בניך שבנו, פארו ורוממו אותך לידים מרצחות? ועדיין יאמרו, עוברי אורח, שאת ארץ נהדרת. במסלול המסעות הפרטי, לא שיבצתי אותך מעולם. לפני כעשר שנים עמדתי על מפתנך, וכמעט שנקשתי על דלתך, אך איתני הטבע הרחיקו אותי ממך. שטפונות אדירים מנעו את הכניסה אליך. את חושבת שהיתה זו אצבע של ההוא ברומים שרמז לי שעדיין לא הגיע זמננו להיפגש? בעוד כחודשיים אני אמורה לבוא בשערייך. לא. אני לא באה אליך, אני באה עליך. הירוק שלך, היופי שלך, ההיסטוריה המפוארת שלך, הקידמה שלך, הדהרה שלך לשוק המשותף, כל אלו הם בעדיפות ביקור אחרונה אצלי. אני באה לראות את האדמה שזרעה משפחתי, שהנביטו את שורשי, את החצר בה התרוצצו ילדים תמימים שאינם עוד, את האוניברסיטה בה רכשו הורי את השכלתם, שהיתה להם לרועץ. אני רוצה לגעת בחלומות שלהם שנגדעו באחת. אני סוחבת עימי מטען של חששות, פחדים, תיסכולים ומנגד הגיון, כח וידע שאת הנעשה אין להשיב וצריך להיישיר את המבט ולהמשיך. אני יודעת שאת ארץ נהדרת, ראיתי, במחוזותי, פולנים גאים. עזרי לי, ארץ נהדרת, לעבור בשלום את המסע הפרטי שלי, על מנת שאוכל לחזור לביתי ולכתוב לך שאכן את ארץ נהדרת.
