Potato chips1
New member
שלום כולם...
כתבתי פה לפני כמעט חודשיים, כשסבתי נפטרה... עכשיו אני חוזרת בעקבות התלבטות. שנראית לכולם קטנה, אבל אולי אתם תבינו כמה היא גדולה ומשמעותית... סבא וסבתא שלי גרו בחצר שלנו בקראוואן 3 חדרים, ב-6 השנים האחרונות. סבתי, כפי שסיפרתי פה, היתה אישה תוססת , חכמה ומעניינת. סבא חולה אלצהיימר. הוא במצב של לשבת ולבהות כבר בערך 5 שנים..לא מדבר, לא מזהה, כלום...יושב ובוהה. מדי פעם ממלמל בשום שפה. והנה אני מגיעה לדילמה: סבתא שלי אהבה אהבת נפש את 15 חתוליה...6 בתוך הקראוואן, והשאר בחוץ.טיפלה בהם כאילו היו ילדיה. סבא שלי כבר מזמן לא היה לה לחברה, ונכון שהיא גרה אצלינו, אבל בכל זאת..כנראה שהרגישה בודדה לעיתים. החתולים ממש הפריחו את השממה והיו החברים שלה.היה אחד שהיא אמרה שהוא "המאהב שלה"... עכשיו היא נפטרה...וסבא שלי כבר כמעט שבועיים בבית חולים כי איבד את היכולת לבלוע, בנוסף לכל הצרות. הוא ישאר בביה"ח לפחות עוד שבוע וחצי. בינתים קהילת החתולים הענפה והמפוארת שהיתה פה, על סף התפוררות בלי סבתא שלי. כמובן שממשיכים להאכיל אותם ולטפל בהם, אבל הם מרגישים שהיא לא שם, והם נעדרים לפעמים לכמה ימים, מתפזרים להם..אין מי שילכד אותם. אבא שלי הכריז לפני כמה ימים ששניים מהם, הפרסיים, הוא החליט למסור. הפרסיים לא יוצאים החוצה מהקראוואן כך שכרגע, כשאפילו סבא שלי והמטפלת לא שם, הם ממש לבד לגמרי. הם מסכנים, נכון. אבל כואב לי הלב למסור אותם. התנגדתי מאוד להצעה של אבא שלי למסור אותם. הוא רוצה בכלל למסור את כולם, בסופו של דבר. הוא אומר ומאחר ואני היחידה שמרגישה ככה בבית, המילה האחרונה היא שלי. אני אחליט. מיותר לציין שאני מתנגדת למסור את החתולים לא בגלל שאני מאוד קשורה אליהם, אלא בגלל שקשה לי להיפטר ככה סתם מדבר שהיסב לסבתא שלי כל כך הרבה אושר. היא אהבה אותם כל כך, ואני מרגישה שלמסור אותם יהיה סוג של בגידה. אני מרגישה שהחתולים האלו הם צוואה חיה. מצד שני, לפני כמה ימים התחלתי לפחד...מדובר פה ב-15 חתולים..זה המון!!! הם לא יכולים לחיות אצלינו בתוך הבית.אני יכולה להעביר אותם לחצר העליונה, איפה שאנחנו גרים( סבתי גרה בחצר התחתונה), ולנסות ליצור להם פה פינה.אבל אם לא אצליח ללכד אותם סביבי כמו שעשתה סבתי בכישרון רב? אם הם לא יראו בפינה שאסדר להם את ביתם ורק יתפזרו לכל עבר? ואז ידרסו או סתם יעלמו? אני ארגיש נורא ואיום. ואז אצטער שלא מסרתי אותם. אבי אומר שסבתא היתה רוצה שלחתולים יהיה בית חם וטוב, שחוץ מאוכל יעניק להם הרבה יחס ואהבה. דבר שלנו יהיה אולי קצת קשה לעשות. אני מוכנה להכל, לכל מאמץ. אבל העניין הזה של "מה סבתא היתה רוצה?".... קרה לכם שהתלבטתם בשאלה הזו, מה היה רוצה יקירכם שכבר לא פה? איזה מן שאלה זו בכלל? אני תוהה אם לחשוב ש"זה מה שהיתה רוצה" היא לא סתם מחשבה שבאה לפטור אותי מנקיפות מצפון על כך שעשיתי משהו שבעצם דווקא לא היתה רוצה.... איך יודעים? האם זה בכלל חשוב? האם היא באמת נמצאת איתי? רואה את ההתלבטות שלי עכשיו? אני מאוד מבולבלת...לא יודעת מה לעשות.. סבתא היתה אישה ש"מאוד לא רוצה להטריח"...אז גם את זה אמרו לי בתור טיעון, ללמה כדאי למסור אותם..כי סבתא לא היתה רוצה שנטרח בשבילה. אבל אני רוצה לטרוח. אם אדע בודאות שזה הדבר הנכון לעשות, אני מאוד רוצה לטרוח. אבל איך אפשר לדעת משהו בודאות בכלל? על אחת כמה וכמה כשמדובר באדם מת... את רוב הנושאים שקשורים במותה, סבתא שלי לא השאירה פתוחים- קנתה חלקת קבר לה ולסבי כבר לפני 20 שנה, עשתה חלוקת רכוש ברורה,אחרי מותה מצאנו פנקס ובו הכתובת של בית הקברות שבו קנתה חלקות, ולא רק זה- מספר אזור, גוש, שורה ומספר חלקה, בתוך בית הקברות. שלא נצטרך לטרוח ולחפש
ומשום מה, דווקא את נושא החתולים, שהוא כל כך גדול, לא אמרה עליו מילה. כאילו בכוונה השאירה אותו לשיקולינו? מי יודע.. אחותי הקטנה, עוד לא בת 11, אמרה לי בנימה אירונית כשהתלבטו לגבי מצבה לקבר: " כשבנאדם מת כל הזמן חושבים מה היה רוצה ומה הוא היה מעדיף. אבל כשהוא חי רק רבים איתו!" גדולה הילדה, פשוט גדולה... חפרתי פה חפירות ארכיאולוגיות..... מתנצלת.. הייתי מאוד שמחה לשמוע את דעתכם. כולם נוטים לחשוב שאלו "רק" חתולים..מקווה שתבינו אותי. רוני.
כתבתי פה לפני כמעט חודשיים, כשסבתי נפטרה... עכשיו אני חוזרת בעקבות התלבטות. שנראית לכולם קטנה, אבל אולי אתם תבינו כמה היא גדולה ומשמעותית... סבא וסבתא שלי גרו בחצר שלנו בקראוואן 3 חדרים, ב-6 השנים האחרונות. סבתי, כפי שסיפרתי פה, היתה אישה תוססת , חכמה ומעניינת. סבא חולה אלצהיימר. הוא במצב של לשבת ולבהות כבר בערך 5 שנים..לא מדבר, לא מזהה, כלום...יושב ובוהה. מדי פעם ממלמל בשום שפה. והנה אני מגיעה לדילמה: סבתא שלי אהבה אהבת נפש את 15 חתוליה...6 בתוך הקראוואן, והשאר בחוץ.טיפלה בהם כאילו היו ילדיה. סבא שלי כבר מזמן לא היה לה לחברה, ונכון שהיא גרה אצלינו, אבל בכל זאת..כנראה שהרגישה בודדה לעיתים. החתולים ממש הפריחו את השממה והיו החברים שלה.היה אחד שהיא אמרה שהוא "המאהב שלה"... עכשיו היא נפטרה...וסבא שלי כבר כמעט שבועיים בבית חולים כי איבד את היכולת לבלוע, בנוסף לכל הצרות. הוא ישאר בביה"ח לפחות עוד שבוע וחצי. בינתים קהילת החתולים הענפה והמפוארת שהיתה פה, על סף התפוררות בלי סבתא שלי. כמובן שממשיכים להאכיל אותם ולטפל בהם, אבל הם מרגישים שהיא לא שם, והם נעדרים לפעמים לכמה ימים, מתפזרים להם..אין מי שילכד אותם. אבא שלי הכריז לפני כמה ימים ששניים מהם, הפרסיים, הוא החליט למסור. הפרסיים לא יוצאים החוצה מהקראוואן כך שכרגע, כשאפילו סבא שלי והמטפלת לא שם, הם ממש לבד לגמרי. הם מסכנים, נכון. אבל כואב לי הלב למסור אותם. התנגדתי מאוד להצעה של אבא שלי למסור אותם. הוא רוצה בכלל למסור את כולם, בסופו של דבר. הוא אומר ומאחר ואני היחידה שמרגישה ככה בבית, המילה האחרונה היא שלי. אני אחליט. מיותר לציין שאני מתנגדת למסור את החתולים לא בגלל שאני מאוד קשורה אליהם, אלא בגלל שקשה לי להיפטר ככה סתם מדבר שהיסב לסבתא שלי כל כך הרבה אושר. היא אהבה אותם כל כך, ואני מרגישה שלמסור אותם יהיה סוג של בגידה. אני מרגישה שהחתולים האלו הם צוואה חיה. מצד שני, לפני כמה ימים התחלתי לפחד...מדובר פה ב-15 חתולים..זה המון!!! הם לא יכולים לחיות אצלינו בתוך הבית.אני יכולה להעביר אותם לחצר העליונה, איפה שאנחנו גרים( סבתי גרה בחצר התחתונה), ולנסות ליצור להם פה פינה.אבל אם לא אצליח ללכד אותם סביבי כמו שעשתה סבתי בכישרון רב? אם הם לא יראו בפינה שאסדר להם את ביתם ורק יתפזרו לכל עבר? ואז ידרסו או סתם יעלמו? אני ארגיש נורא ואיום. ואז אצטער שלא מסרתי אותם. אבי אומר שסבתא היתה רוצה שלחתולים יהיה בית חם וטוב, שחוץ מאוכל יעניק להם הרבה יחס ואהבה. דבר שלנו יהיה אולי קצת קשה לעשות. אני מוכנה להכל, לכל מאמץ. אבל העניין הזה של "מה סבתא היתה רוצה?".... קרה לכם שהתלבטתם בשאלה הזו, מה היה רוצה יקירכם שכבר לא פה? איזה מן שאלה זו בכלל? אני תוהה אם לחשוב ש"זה מה שהיתה רוצה" היא לא סתם מחשבה שבאה לפטור אותי מנקיפות מצפון על כך שעשיתי משהו שבעצם דווקא לא היתה רוצה.... איך יודעים? האם זה בכלל חשוב? האם היא באמת נמצאת איתי? רואה את ההתלבטות שלי עכשיו? אני מאוד מבולבלת...לא יודעת מה לעשות.. סבתא היתה אישה ש"מאוד לא רוצה להטריח"...אז גם את זה אמרו לי בתור טיעון, ללמה כדאי למסור אותם..כי סבתא לא היתה רוצה שנטרח בשבילה. אבל אני רוצה לטרוח. אם אדע בודאות שזה הדבר הנכון לעשות, אני מאוד רוצה לטרוח. אבל איך אפשר לדעת משהו בודאות בכלל? על אחת כמה וכמה כשמדובר באדם מת... את רוב הנושאים שקשורים במותה, סבתא שלי לא השאירה פתוחים- קנתה חלקת קבר לה ולסבי כבר לפני 20 שנה, עשתה חלוקת רכוש ברורה,אחרי מותה מצאנו פנקס ובו הכתובת של בית הקברות שבו קנתה חלקות, ולא רק זה- מספר אזור, גוש, שורה ומספר חלקה, בתוך בית הקברות. שלא נצטרך לטרוח ולחפש
ומשום מה, דווקא את נושא החתולים, שהוא כל כך גדול, לא אמרה עליו מילה. כאילו בכוונה השאירה אותו לשיקולינו? מי יודע.. אחותי הקטנה, עוד לא בת 11, אמרה לי בנימה אירונית כשהתלבטו לגבי מצבה לקבר: " כשבנאדם מת כל הזמן חושבים מה היה רוצה ומה הוא היה מעדיף. אבל כשהוא חי רק רבים איתו!" גדולה הילדה, פשוט גדולה... חפרתי פה חפירות ארכיאולוגיות..... מתנצלת.. הייתי מאוד שמחה לשמוע את דעתכם. כולם נוטים לחשוב שאלו "רק" חתולים..מקווה שתבינו אותי. רוני.