שלום כולם~ ../images/Emo1.gif
שמי אופיר. (הדר!! מה שלומך? הזוי ביותר לראות אותך מנהלת פה) קניתי את החמוס הראשון שלי, לפני המון שנים. מהחופש הגדול של כיתה ה' ועכשיו אני בי"א. זה בערך 6 שנים עוד מעט. מלא אמרו לי שהם חיים במקרה הכי טוב 3 ומאז אחרי ה3 שנים זה עלה ליותר עד 6. בכל מקרה, קניתי אותו. הוא היה בן חצי שנה. הוא היה כלכך חמוד. רציתי אותו עד מוות. התאהבתי בו. קוראים לו ספנג'. ואז אחרי כמה זמן קניתי את השנייה, נקבה בשם פטל. החמוסים שלי עברו מלא במהלך כל השנים אצלי. סתם, אני רוצה לספר. בהתחלה, הם היו בכלוב, הם הצליחו לברוח ממנו. הם היו במפרסת שטויות שלנו, ששם המקום מלא בחלונות והיה שם כלכך הרבה בלגם אחד על השני שמה שקרה - ספנג' הצליח לצאת, הוא חכם הבן זונה הזה. וקפץ מהחלון. אחרי חצי יום של חיפושים ובכי (מצידי) אחי הקטן מצא אותו בכניסה לבניין. (אני גר קומה ראשונה) אחרי זה הבנתי שכלוב זה לא מקום בשביל היפים שלי. הם עברו לי לחדר... אחרי שלב מסויים הם חזרו לכלוב ענק יותר.. (כלומר לפני זה הם לפעמים היו בכלוב ולפעמים בחדר.. כל פעם הם הצליחו לברוח מהכלוב ועברו לי לחדר אח"כ) מה שבעצם קרה לפני 3 שנים זה ש... בתקופה אורכה הם יצאו - קפצו מהחלון - אני בוכה ומחפש אותם למוות - מוצא - שם אותם בחדר. ככה זה היה במשך שנה עד שהגיע הפעם האחרונה. הם ברחו לי אולי 4 פעמים, כל פעם אחד מהם. בפעם האחרונה, הבת, פטל. קפצה מהחלון בזמן שנתתי להם להסתובב בבית. במשך שבוע, היא נעלמה. והכי נוראי זה ש... אמ. היה חורף ובאותו היום שהיא ברחה ירד גשם בערב, גשם כלכך חזק. אני כלכך רציתי למות. הרגשתי כאילו אני מאבד את הילדה שלי. אחרי שבוע שתלינו הודעות ושלטים בכל הרחוב השכן בא אלינו וספר לי שהוא לקח אותו באותו היום, הוא לא הבין מה לעזאזל היצור הזה. ולקח אותה אליו ושחרר אותה. אחרי שבוע צלצלה מישהי ואמרה שהיא יודעת איפה החמוסית. היא ספרה לנו שהיא לקחה אותה לוטרינר ליד הבית שלי. כלכך שמחתי. הלכתי אליו והוא לקח אותה לחווה שלו... (אותו וטרינר עשה לחמוסים שלי ניתוח להסרת בלוטות הריח, סירוס ועיקור) אחרי יומים הוא החזיר לי אותה. מאותו יום לא נתתי להם לצאת לי מהחדר. במשך שנתיים הם אצלי בחדר לא יוצאים ממנו, 24\7 תחת השגחתי. אני מסתכל עליו וכל ערב בודק שהם שם. לפני יותר מחצי שנה, שמתי להם אבקה לפרעושים אחרי מקלחת שעשיתי להם ונתתי להם להסתובב בסלון (הסלון והמטבח שלנו מחוברים) ומצאתי את ספנג' ושמתי אותו בחדר. במשך חצי שעה חפשתי את הפטל בפאניקה באמרה "אוי לא שוב!" ואחי הקטן אמר לי שהוא שומע אותה מאחורי המקרר. אז הזזתי את המקרר, והיא לא הייתה שם. הסיפור הזה מזוויע. והוא נוראי... ואני בחיים לא אסלח לעצמי על מה שקרה. שמעתי אותה שוב מאחורי המקרר והזזתי את המקרר שוב כשפתאום ראיתי דם. מסתבר שהיא נתפסה מתחת למקרר ונפצעה. זה היה יום שישי בערב. חשבתי שהיא מתה ופשוט התיישבתי כמו זומבי על הכיסא ולא זזתי עד שאחותי הגיע לסלון ובבקשתי ממנה להוציא אותה (עבר... דקה) פתאום מסתבר שהיא זזה ומהר הרמנו את המקרר והוצאנו אותה משם. אני בוכה מאושר שהיא חיה ובוכה מלחץ שהיא אולי... גוססת או קורה לה משהו. ניקיתי את הדם, היה לה קצת על האף. חוץ מזה היא הייתה בסדר רק נשמה מוזר ולא זז. צלצלנו מהר לוטרינר שעובד 24\7 ולקחנו אותה אליו אחרי שעה (לקח לו זמן לבוא לחנות) כשגייסנו 300 ש"ח לצילומים ולזריקה ולהכל. אחרי צילומים ואחרי הרדמה. היא מסתבר הייתה בסדר גמור, אבל שברה את היד. לא, לא שברה. אני שברתי לה את היד. אם הייתי מחכה ונותן לה לצאת לבד זה לא היה קורה. אחרי 6 שנים שהם ברחו לי, נפצעו, עוקרו, סורסו. אני מרגיש עברתי כלכך הרבה, הם הילדים שלי. לפני חודש סדרתי לאחי הקטן את החדר טוב טוב כדי לשים אותם שם... והרגשתי כמה הם חסרים לי, התרגלתי. החזרתי אותם אחרי שבוע לחדר. החמוסים שלי, ספנג' ופטל. נכון לעכשיו חיים, בראים. רצים. אפילו שהם זקנים כבר (לא שהם מתנהגים כמו זקנים) ומאושרים. עצם העובדה שהם חיים כלכך הרבה זמן מראה לי שיש להם חיים טובים ושטוב להם. אני אוהב אותם בכל ליבי. הילדים שלי. אני כלכך מפחד, כי אני מרגיש השנה.. זה הולך לקרות. הם הולכים למות מזקנה. פטל כבר מקריחה בגב... (היא עיוורת אגב, אפילו שהוא נושכת אותי ונבהלת כל הזמן. אני אוהב אותה מאוד. קבלתי אותה עיוורת וכשאמא רצתה להחליף אותה, סרבתי. ידעתי שרק אני אוכל לטפל בה טוב... ולא שהיא תהיה עיוורת בכלוב קטן מלא בחמוסים אחרים שיתקפו אותה ושאף אחד לא ירצה אותה). וספנג', היפה שלי. המתוק. העין השמאלית שלו כבר הלבינה. כלומר שהוא עיוור על עין אחת. אני לא רוצה שהם ימותו. אבל כשאני חושב על זה, אני יודע שהיו להם חיים טובים ומלאי הרפתקאות קטנות. עברתי כלכך הרבה איתם שהם כבר הדבר היחידי שאני זוכר. התרגלתי להרים את הכל כדי שהם לא יכנסו לתיקים ולנעליים. התרגלתי להחליף להם מים ואוכל כל בוקר וערב. התרגלתי להאבק איתם מעצבים שלא יעלו לי על המיטה וימלאו לי אותה בפישפשים. בכל מקרה. כשהפורום נפתח. אמרתי "נו טוב." ועכשיו... פתאום רציתי לכתוב את ההודעה כלכך ולספר לכם על החמוסים שלי. אין חיה מיוחדת יותר. נראה לי שהחיה הזאת דורשת יותר התייחסות מכלב וחתול. היא מיוחדת ביותר ושלי גם. תודה שקראתם את ההודעה. היא מאוד ארוכה. מקווה שאולי לכם יותר קל עם החמוסים שלכם ולא עברתם חצי ממש עברתי ולא תעברו. כי הדברים האלו גרמו לי כל פעם מחדש להרגיש הכי חרא שבעולם. זה מכאיב כשחיה מתה (חיה קצת מילה עלובה מידי בשביל זה, אבל אין תאור טוב יותר), אבל כשאתה פוצע אותה או גורם לה סבל זה עוד יותר נורא. האשמה אוכלת אותך מבפנים ואתה רוצה להאמין שהכל בסדר ושזה היה תאונה. כל מה שיש לי בעצם להגיד זה שתשמרו על שלכם. הם מיוחדים. תודה...
שמי אופיר. (הדר!! מה שלומך? הזוי ביותר לראות אותך מנהלת פה) קניתי את החמוס הראשון שלי, לפני המון שנים. מהחופש הגדול של כיתה ה' ועכשיו אני בי"א. זה בערך 6 שנים עוד מעט. מלא אמרו לי שהם חיים במקרה הכי טוב 3 ומאז אחרי ה3 שנים זה עלה ליותר עד 6. בכל מקרה, קניתי אותו. הוא היה בן חצי שנה. הוא היה כלכך חמוד. רציתי אותו עד מוות. התאהבתי בו. קוראים לו ספנג'. ואז אחרי כמה זמן קניתי את השנייה, נקבה בשם פטל. החמוסים שלי עברו מלא במהלך כל השנים אצלי. סתם, אני רוצה לספר. בהתחלה, הם היו בכלוב, הם הצליחו לברוח ממנו. הם היו במפרסת שטויות שלנו, ששם המקום מלא בחלונות והיה שם כלכך הרבה בלגם אחד על השני שמה שקרה - ספנג' הצליח לצאת, הוא חכם הבן זונה הזה. וקפץ מהחלון. אחרי חצי יום של חיפושים ובכי (מצידי) אחי הקטן מצא אותו בכניסה לבניין. (אני גר קומה ראשונה) אחרי זה הבנתי שכלוב זה לא מקום בשביל היפים שלי. הם עברו לי לחדר... אחרי שלב מסויים הם חזרו לכלוב ענק יותר.. (כלומר לפני זה הם לפעמים היו בכלוב ולפעמים בחדר.. כל פעם הם הצליחו לברוח מהכלוב ועברו לי לחדר אח"כ) מה שבעצם קרה לפני 3 שנים זה ש... בתקופה אורכה הם יצאו - קפצו מהחלון - אני בוכה ומחפש אותם למוות - מוצא - שם אותם בחדר. ככה זה היה במשך שנה עד שהגיע הפעם האחרונה. הם ברחו לי אולי 4 פעמים, כל פעם אחד מהם. בפעם האחרונה, הבת, פטל. קפצה מהחלון בזמן שנתתי להם להסתובב בבית. במשך שבוע, היא נעלמה. והכי נוראי זה ש... אמ. היה חורף ובאותו היום שהיא ברחה ירד גשם בערב, גשם כלכך חזק. אני כלכך רציתי למות. הרגשתי כאילו אני מאבד את הילדה שלי. אחרי שבוע שתלינו הודעות ושלטים בכל הרחוב השכן בא אלינו וספר לי שהוא לקח אותו באותו היום, הוא לא הבין מה לעזאזל היצור הזה. ולקח אותה אליו ושחרר אותה. אחרי שבוע צלצלה מישהי ואמרה שהיא יודעת איפה החמוסית. היא ספרה לנו שהיא לקחה אותה לוטרינר ליד הבית שלי. כלכך שמחתי. הלכתי אליו והוא לקח אותה לחווה שלו... (אותו וטרינר עשה לחמוסים שלי ניתוח להסרת בלוטות הריח, סירוס ועיקור) אחרי יומים הוא החזיר לי אותה. מאותו יום לא נתתי להם לצאת לי מהחדר. במשך שנתיים הם אצלי בחדר לא יוצאים ממנו, 24\7 תחת השגחתי. אני מסתכל עליו וכל ערב בודק שהם שם. לפני יותר מחצי שנה, שמתי להם אבקה לפרעושים אחרי מקלחת שעשיתי להם ונתתי להם להסתובב בסלון (הסלון והמטבח שלנו מחוברים) ומצאתי את ספנג' ושמתי אותו בחדר. במשך חצי שעה חפשתי את הפטל בפאניקה באמרה "אוי לא שוב!" ואחי הקטן אמר לי שהוא שומע אותה מאחורי המקרר. אז הזזתי את המקרר, והיא לא הייתה שם. הסיפור הזה מזוויע. והוא נוראי... ואני בחיים לא אסלח לעצמי על מה שקרה. שמעתי אותה שוב מאחורי המקרר והזזתי את המקרר שוב כשפתאום ראיתי דם. מסתבר שהיא נתפסה מתחת למקרר ונפצעה. זה היה יום שישי בערב. חשבתי שהיא מתה ופשוט התיישבתי כמו זומבי על הכיסא ולא זזתי עד שאחותי הגיע לסלון ובבקשתי ממנה להוציא אותה (עבר... דקה) פתאום מסתבר שהיא זזה ומהר הרמנו את המקרר והוצאנו אותה משם. אני בוכה מאושר שהיא חיה ובוכה מלחץ שהיא אולי... גוססת או קורה לה משהו. ניקיתי את הדם, היה לה קצת על האף. חוץ מזה היא הייתה בסדר רק נשמה מוזר ולא זז. צלצלנו מהר לוטרינר שעובד 24\7 ולקחנו אותה אליו אחרי שעה (לקח לו זמן לבוא לחנות) כשגייסנו 300 ש"ח לצילומים ולזריקה ולהכל. אחרי צילומים ואחרי הרדמה. היא מסתבר הייתה בסדר גמור, אבל שברה את היד. לא, לא שברה. אני שברתי לה את היד. אם הייתי מחכה ונותן לה לצאת לבד זה לא היה קורה. אחרי 6 שנים שהם ברחו לי, נפצעו, עוקרו, סורסו. אני מרגיש עברתי כלכך הרבה, הם הילדים שלי. לפני חודש סדרתי לאחי הקטן את החדר טוב טוב כדי לשים אותם שם... והרגשתי כמה הם חסרים לי, התרגלתי. החזרתי אותם אחרי שבוע לחדר. החמוסים שלי, ספנג' ופטל. נכון לעכשיו חיים, בראים. רצים. אפילו שהם זקנים כבר (לא שהם מתנהגים כמו זקנים) ומאושרים. עצם העובדה שהם חיים כלכך הרבה זמן מראה לי שיש להם חיים טובים ושטוב להם. אני אוהב אותם בכל ליבי. הילדים שלי. אני כלכך מפחד, כי אני מרגיש השנה.. זה הולך לקרות. הם הולכים למות מזקנה. פטל כבר מקריחה בגב... (היא עיוורת אגב, אפילו שהוא נושכת אותי ונבהלת כל הזמן. אני אוהב אותה מאוד. קבלתי אותה עיוורת וכשאמא רצתה להחליף אותה, סרבתי. ידעתי שרק אני אוכל לטפל בה טוב... ולא שהיא תהיה עיוורת בכלוב קטן מלא בחמוסים אחרים שיתקפו אותה ושאף אחד לא ירצה אותה). וספנג', היפה שלי. המתוק. העין השמאלית שלו כבר הלבינה. כלומר שהוא עיוור על עין אחת. אני לא רוצה שהם ימותו. אבל כשאני חושב על זה, אני יודע שהיו להם חיים טובים ומלאי הרפתקאות קטנות. עברתי כלכך הרבה איתם שהם כבר הדבר היחידי שאני זוכר. התרגלתי להרים את הכל כדי שהם לא יכנסו לתיקים ולנעליים. התרגלתי להחליף להם מים ואוכל כל בוקר וערב. התרגלתי להאבק איתם מעצבים שלא יעלו לי על המיטה וימלאו לי אותה בפישפשים. בכל מקרה. כשהפורום נפתח. אמרתי "נו טוב." ועכשיו... פתאום רציתי לכתוב את ההודעה כלכך ולספר לכם על החמוסים שלי. אין חיה מיוחדת יותר. נראה לי שהחיה הזאת דורשת יותר התייחסות מכלב וחתול. היא מיוחדת ביותר ושלי גם. תודה שקראתם את ההודעה. היא מאוד ארוכה. מקווה שאולי לכם יותר קל עם החמוסים שלכם ולא עברתם חצי ממש עברתי ולא תעברו. כי הדברים האלו גרמו לי כל פעם מחדש להרגיש הכי חרא שבעולם. זה מכאיב כשחיה מתה (חיה קצת מילה עלובה מידי בשביל זה, אבל אין תאור טוב יותר), אבל כשאתה פוצע אותה או גורם לה סבל זה עוד יותר נורא. האשמה אוכלת אותך מבפנים ואתה רוצה להאמין שהכל בסדר ושזה היה תאונה. כל מה שיש לי בעצם להגיד זה שתשמרו על שלכם. הם מיוחדים. תודה...
../images/Emo1.gif