שלום, יש לי שאלה

[גם יפה גם אינטיליגנט]

שלום, יש לי שאלה

יש לי שאלה שמעסיקה אותי מאוד מאוד מאוד. ככל שעוברות השנים ואני יותר ויותר לומדת על עצמי אני מוצאת שאני פחות ופחות זקוקה לאנשים, ויותר מזה, אני פחות ופחות רוצה אנשים סביבי. חלק גדול מאוד מכך נובע לדעתי מרגישות גבוהה מאוד שלי לאנשים, לאנרגיות שלהם, רגישות מאוד מאוד גבוהה לפגיעה שלהם בי - למילים שאינן במקום, ל"התבדחויות" על חשבוני בחברה, ל"ירידות" בעבודה, לצעקות של בוסים, לליחשושים של בנות שעובדות איתי באותה עבודה, כל הזמן עסוקה במה חושבים עליי ומנתחת התנהגויות של אנשים כלפיי - החל משפת גוף וכלה בגוון הטון על מנת להבין מה הם זוממים נגדי. לא זו בלבד שההעלבויות שלי בנקל מאנשים מביאות עליי פורענויות גופניות ללא סוף, החל מכאבים פיזיים בלב, נשירה וכאבי בטן עצומים - אשר ודאי לכולם השלכות קשות לאורך זמן על בריאותי, כך גם אנרגיה רבה מושקעת בנסיון לשרוד על ידי ניתוח מעשיהם ומהלכיהם של בני אדם, דבר שלא מאפשר לרכז את כוחותיי בעבודה עצמה / בכל עיסוק אחר באותו רגע. האם זה בסדר / תקין שכאישה באמצע החיים, עדיין ללא ילדים אך עם בן זוג שאני מאוד אוהבת להיות איתו כמה שיותר, אני מנדה, מרצון, את עצמי מהדבר הזה שנקרא חברת בני אדם על מנת לשמור על שלמות נפשי ? האם עליי לנסות להכניס מאיזו שהיא סיבה את עצמי לסד של שהייה במחיצת אנשים "ויהי מה" ?

 

[הנחליאלי]

ידיעת עצמך, הבחירה החופשית, ועוד

שלום לך! מכיוון שאנו בפורום של ייעוץ פילוסופי, אשתדל לענות בסגנון של הרהור פילוסופי, ולא בסגנון שהיה מתאים יותר בתמיכה נפשית או ייעוץ פסיכולוגי. א. דע את עצמך הוא כלל גדול בפילוסופיה. ואת מדווחת: אני פחות ופחות זקוקה לאנשים. אני פחות ופחות רוצה אנשים. [יש לי} רגישות גבוהה מאוד לאנשים, לאנרגיות שלהם. [יש לי] רגישות מאוד מאוד גובהה לפגיעה שלהם בי. ההיעלבויות שלי מביאות עליי פורעניויות גופיות ללא סוף. [אני משלמת על כך מחיר] בעבודה או בכל עיסוק אחר. על העדות הזאת שלך על עצמך אין מה לערער. זו הידיעה העצמית שלך. זה הזיהוי שלך את עצמך. מבחינת הפילוסופיה של ההתנהגות וידיעת האדם, שלב ראשון הוא הידיעה העצמית. עד כאן את עושה את מה שצריך לעשות לפי כל מבחן פילוסופי. ב. כללי ההתנהגות שלנו בחברה ושאלת הבחירה האישית את שואלת אם זה בסדר--תקין שאת מנדה את עצמך מהחברה. לדעתי את משתמשת כאן בשפה שאינה השפה הטובה ביותר לחשוב על שאלתך. ראשית אינך מנדה את עצמך: נידוי הוא פעולה שכופה על האדם בידוד שלא מרצונו, ואילו את מבודדת את עצמך מרצונך. זה לא אותו הדבר. שנית, שאלת ה"בסדר" וה"תקין" מכוונים אותנו לשאול על פי איזו מערכת כללים חברתית את רוצה לדעת אם זה בסדר ותקין. ברור שיש כאלה, אולי איזו סבתא או דודה, שיגידו שזה לא בסדר. ויש כאלה שיגידו שזה נפלא שאת עושה מה שמתאים לך, והרי אינך עוברת שום עבירה ואין חוק מוסרי המחייב התערבבות חברתית והתחככות בזולת. הבחירה שלך היא בתחום הבחירה האישית. אז בשביל שנוכל לענות לך עלייך להגיד: מה מערכת הכללים המקובלת עלייך? זו הדורשת ממך לספק את רצונם של מישהם בחברה, או זו המאשרת את החופש האישי שלך לבחור את מה שאת יודעת שהוא לטובתך? על פי הראשונה את לא בסדר. על פי השנייה את בסדר גמור! ג. הערת שוליים משהו מהדהד לי שאולי תרצי לבדוק אותו בפורום אחר או במסגרת אחרת. מהדהד לי שאת משלמת מחיר כבד על הרגישות שלך. זה לא שייך רק לתחומי המגע החברתי שיש לך בהם בחירה, אלא הרי את גם נאלצת לפגוש אנשים בעבודה וברחוב גם כשאינך בוחרת בכך. אולי, אולי, יעזור לך לברר מהו התהליך הרגשי שפועל בך ביחס לאנשים? הרי ה"רגישות" היא לא חפץ או מזג אוויר. היא דרכך הנפשית. ואת דרכינו הנפשיות אנחנו יכולים לכוון במידת מה. אולי תרצי, בלי קשר לשיפוט של בחירתך בבדידות, לעבוד על קטע הרגישות שבמבנה הרגשי שלך למטרות אחרות מאשר לחייב את עצמך להיות נורמטיבית יותר ביחסייך עם החברה.

 

[פוEט]

יבוא יום ותגלי ההפך

רק בזכות אנשים והאינטרקציה איתם אפשר להתקדם בחיים. אם תתחילי לאהוב אנשים ולקבל כל אחד כמו שהוא אני בטוח שהכל יסתדר ,הרי את בעצמך אמרת שהאינטרקציות שלך עם אנשים גורמות לך לבעיות וכאבי לב ,אז אולי הבעיה היא לא עם האנשים אלא עם היחס אליהם?

 

[חי אדר]

טבע העיון

מטבע הדברים שהלימוד וההתבוננות בעיון מביאה את האדם למציאת טעם ועניין רק בעולם המחשבה, ובאופן טבעי מסייגת אותו מכל הוויות העולם. מאז ומתמיד הפילוסופים היו מתבודדים עם עצמם ופחות מעורים בעולם הכללי. אין זה אומר שאינם מתעניינים במה שקורה, אלא שאין בהם את הדחף החזק כיתר בני אדם בכל מה שמסביב.

 

[רקאני123]

לדעתי קחי פסיכולוג קודם כל

ממש משהו פסיכולוגי לפי דעתי ושתדעי לך שבעיות מהסוג הזה עם הזמן נעשות רק יותר גרועות וצריך לעצור אותם שהם קטנות

 

[asafasa]

את סובלת מכאבים פיזיים וזה

מפריע לך לתפקד, לכן הייתי ממליץ לך ללכת ליעוץ אצל פסיכולוג או רופא (בשביל לטפל בכאבים). לא בטוח שפתרון פילוסופי יעזור לך כאן

 

[מריונט]

אין צורך בטיפול פסיכולוגי

בניגוד לעצתם המלומדת של חברי הפורום המשכילים, הרשי לי להאיר על הנושא מזוית אחרת שלמעשה אינה זוית ואינה סובייקטיבית כלל ועיקר (יש כזאת!). אין בך כל פגם או אלמנט הטעון שיפור או שינוי. גם תפיסת המצב כפגם, כשלעצמה אינה פגם. זה מה שזה. המבנה שלך נתון, וכמו כל מבנה אחר הוא מדוייק ומושלם. כלב לא הולך לפסיכולוג ושואל "למה אני לא יכול לעשות מייאו". פרח הנרקיס לא מבקש לקבל את צבעו של פרח הורד. בני אדם, לעומת זאת, מתקשים לקבל את עצמם ומנסים באופן סיסטמתי להפוך למשהו שהם לא. אין בכך פסול, זה בסך הכל תוצר של חוסר הבנה - הבנה שקיימת באופן מובנה אצל כל צורות החיים מלבד בני האדם. למעשה המשיכה אל ה"לבד" היא דבר טבעי וכמעט שמפליא כיצד לא כולם מרגישים כמוך. הטבע שלנו הוא "לבד". לא רק שאדם נולד לבד ומת לבד, גם את כל החוויות במהלך חייו הוא חווה לבד. שיתוף של חוויות הוא אחת האשליות הגדולות - אין לאדם את האפשרות הפונקציונלית לשתף אחרים. אפילו בעיצומו של הרגע הכי אינטימי בין שני אנשים, או אפילו כאשר אדם שופך מילים מכאן ועד מחר כדי לתאר כיצד הוא מרגיש, לעולם לא יוכל האדם השני לדעת באמת כיצד נראה ומרגיש העולם דרך עיניו של האדם הראשון. החברה מעודדת את ה"ביחד" ולצורך העניין פיתחה את המושג "בדידות". מרבית האנשים אינם מסוגלים להיות לבד לאורך זמן. במוקדם או במאוחר מחלחלת בהם המחשבה שמשהו לא בסדר, "אני מפספס את החיים", "אני תקוע במקום", "אני לא מגשים את עצמי", "אני פחדן" וכו'. חוסר ההבנה מביא להתגברות תחושת ה"חוסר" ואדם מלמד את עצמו להאמין שהוא נזקק - נזקק לחברת אנשים, אם זה בשביל אהבה או קריירה או כל דבר אחר. כשבפועל המציאות הקיומית היא שאדם הוא יחידה עצמאית, שלמה ובלתי תלויה. בכל הקשור אלייך, לא רק שאין בך פגם, אף אסתכן ואומר שאת קרובה להכרת המציאות יותר מרוב הבריות. רק מה, קשה לך להתנתק מקודים חברתיים (שברובם סותרים את המציאות), ומכאן הסבל שלך. תכל'ס מה שאת מרגישה זה אי נוחות, זה הכל. האי נוחות נובע מחוסר התאמה בין המבנה שלך לסביבה בה את נמצאת. לכן עצתי לך - עזבי את עבודתך, עברי עם בן זוגך לגור במקום שקט, אולי בכפר, ומצאי לעצמך עיסוק שאין בו אינטראקציה יתרה עם אנשים. כך תמגרי את הסבל ובא לציון גואל. הכי חשוב - אל תילחמי עם עצמך, זו לא מלחמה. גם אין צורך שתיכנסי למוסך כי שום דבר לא מקולקל. התשוקות והסלידות שלך לעולם ואלידיות. תלכי אחריהן.

 

[הנחליאלי]

על נרקיסים, כלבים, כוכביות וקהילות

א. אם הזווית אינה זווית, ואם אינה סובייקטיבית כלל ועיקר, האם את רומזת שאת יודעת את האמת האחת והיחידה? וואווו! המשיכה אל ה"לבד" היא אכן דבר טבעי ומופלא. אבל גם המשיכה אל ה"ביחד" היא דבר טבעי ומופלא. להשוות אדם לפרח או לכלב זה יפה מאוד, אבל לכל מטפורה יש גבול, וללמוד ממצבה העגום של אגודת הפסיכולוגיה הפרחונית זה אולי... קצת... מעבר לגבול של התועלת של המטפורה הזאת? תפיסת המושג לבד לשיטתך היא גורפת מאוד. גם אם יש אלמנט של יחידות אפילו בחוויות המשותפות ביותר של האדם, זה בדיוק מה שנקרא "ביחד": הביחד הכולל גם משהו מהלבד. את עושה תכסיס לשוני: ה"ביחד" שרוב בני האדם מסכימים עליו הוא לא התמזגות. הוא כולל בתוכו גבולות. הוא כולל בתוכו אזורים שאי אפשר לשתף אותם ולהשתתף בהם. והוא מגיע באריזה אחת עם הגבולות שלו, וזה מה שקוראים "ביחד". את מדברת על "ביחד" אחר, מופשט, מושלם, מין סוג של זהות, ואומרת שהוא אינו קיים. מן הסתם הוא באמת אינו קיים. אבל מי - חוץ ממך - מתכוון ל"ביחד" הזה, כשהוא משתמש במושג "ביחד"? רובנו מתכוונים ל"ביחד" המציאותי, ה"ביחד" שחווינו, ה"ביחד" שבשבילו הומצאה המילה "ביחד", ה"ביחד" המוגבל הזה, האנושי הזה... ומכאן שכשאנחנו, בני האדם הרגילים, מתלבטים בשאלת ה"ביחד", אנו מדברים על ה"ביחד" שאנו מבינים באופן אינטואיטיבי, לא על השלילה שלך, שנעשית על דרך ההפשטה, שמציעה לנו חוויית בועה של בדידות. עוד לא היה אדם שנולד לבד, כל בני האדם נולדו לאמותיהם. ורוב בני האדם אינם מתים לבד. הם מתים בקהילה, ובדרך כלל הקהילה תומכת בהם בשעותיהם האחרונות, ועושה טקס אחרי מותם. אם זה לא כך, זה נחשב לבלתי אנושי. יש יצורי רבים שקיומם תלוי ביחסי חברה, ולא רק יצורים שכותבים בפורומים, שהם מקום חברתי מובהק גם אם הוא ייחודי. האדם זקוק לחברה כי הוא יכול לעשות רק חלק מהדברים הנחוצים לו לחייו. זה חלק מהותי מהייחוד שלו באבולוציה. ויש אפילו מי (ריצ'רד ליקי, למשל) שחושב שיסוד האינטליגנצייה האנושית הוא בהתפתחות ה"ביחד" והיתרונות שהוא הקנה לבני אדם. ויש רבים שטוענים כיום שהאינטליגנצייה של ה"ביחד", הלוא היא האינטליגנצייה הרגשית, שוקלת כ-80 אחוזים במכלול האינטליגנצייה של האינדיווידואל מבחינת הסיכוי שלו להגשים לעצמו צורת חיים מיטבית. כי כמעט כל בני האדם זקוקים לשיתוף פעולה כדי להתקיים. כי העולם הקוגניטיבי, התפיסתי והרגשי זקוק כל הזמן להשתקפות, לפרספקטיבה, להכלה של מישהו אחר. "האדם הוא יחידה עצמאית, שלמה ובלתי תלויה" זו אולי ההגזמה הגדולה ביותר שלך בטקסט הזה, מריונט. וברמה הלוגית, אפילו יש סתירה פנימית בדברייך: כי תחת הדגל וההימנון של כוכבית הלבד המוחלט, מה הטעם שאת כותבת את מה שכתבת? האם זאת לא הפעולה האופיינית הכלל-אנושית של להכיל בתוכך את מחשבותיה, רגשותיה, היסוסיה של "גם יפה וכו'"? לחשוב את מחשבותיה בנפשך, לחזור אליה עם מסקנה אישית שלך, להציע לה את המסקנה הזאת, ועל ידי כך לבצע את האקט המופלא של ה"ביחד" שאת טוענת שהוא אינו קיים? ואם את קוראת את דבריי, ברור שגם את רוצה לשמוע את ההד שחוזר אלייך מהקהילה שלך, לשמוע את התזמור החדש, את המנגינה הנגדית, את ההרמוניה הבלתי צפויה שנוספה למלודיה שלך... ואולי אפילו להתווכח... כלומר להמשיך לבנות יחד אתנו את מערכת המושגים הקשורה בשאלת הלבד והביחד?

 

[מריונט]

מה יפו מילותיך

הרשה לי תחילה תיקונון - אני לא רומזת, כותבת, קוראת.. אני רומז, כותב, קורא. מריונט זה זכר של מריונטה. מן התחכמות מטופשת שכזו.. דבריך הנאים מייצגים את האופן בו אתה רואה את הדברים בנקודת זמן זו, במיקומך ובמצבך הנוכחיים. הם לגיטימיים לכל דבר ועניין. לא זו בלבד, סביר שרוב הבריות לא יתקשו לקבל את דבריך, אם במדוייק או בואריאציה כזו או אחרת. לעומתך אני, באומרי את הדברים שאני אומר, בהחלט יודע את עצם היותי במיעוט. אם תקרא את דבריי שוב תבחין שלא אמרתי מילה רעה על "ביחד". אמרתי שזו אשליה. והרי החיים עצמם הם אשליה, ואשליה נהדרת. האם אקרא למישהו להפסיק לחיות? בהחלט לא. ההיפך הוא, אומר "תהנו מההצגה". יוצרנו בנה לעצמו תיאטרון בובות ונתן להן (לנו) אשליה של רצון חופשי. מדוע שלא נהנה מכך? עם זאת, גם בהתקיים האשליה, המציאות שמעבר עומדת שרירה. יוצרנו הוא אחד, קרי לבד. זה טבעו. כמו שאומרים הדתיים, "אין עוד מלבדו". טבע הלבד הזה מודפס גם בנו הברואים. וטבע כמו טבע, קבוע ואינו מושפע מנסיבות. זה להבדיל מאופי או תכונה שהם ברי שינוי. טבע הלבד קיים בכל עת, בכל מקום ובכל סיטואציה. אין לבלבל זאת עם חברת אנשים. "ביחד" אינו ההיפך של ה"לבד" בו עסקינן. גם בחברותא, אדם הוא עדיין לבד (מכאן "נולד לבד, חי לבד, מת לבד"). מי מאיתנו לא הרגיש פעם לבד גם כאשר שהה במחיצת אנשים? ההרגשה הזו, שלרוב נתפסת כעניין לא רצוי שיש לתקנו ולדאוג שלא יחזור, היא דווקא למרבה הפרדוכס רגע של התקרבות אל המציאות שמעבר. מי שמרגיש כך על בסיס קבוע, הדיעה הרווחת היא שעליו לפנות לטיפול פסיכולוגי. הסביבה, מבלי יכולתה לראות את טבע המציאות, חושבת שזהו פגם. כשלמעשה, המסע אל עבר היקיצה מן החלום עובר דרך הכרה בטבע הלבד. זה בהחלט לא דבר פשוט לקבל. המציאות קשה לעיכול, גם מהרבה בחינות אחרות. לכן נאמר במקורות "האמת הנוראה". ידידתנו שפתחה את השרשור מדווחת "אני פחות ופחות זקוקה לאנשים" ו"פחות ופחות רוצה אנשים סביבי". מה שהיא אומרת, מבלי היותה מודעת לכך, שהיא יותר ויותר מכירה באשליה כאשליה. עיניה נפקחות יותר ויותר. היא רואה זאת כבעיה, מכיוון שעדיין אינה מבחינה במציאות שמעבר לאשליה. תחושת המועקה תגבר עד לנקודת שיא שבה היא תעמוד בין שמיים וארץ, כלומר ללא אשליה וללא מציאות. ואז, רק אז, היא תקיץ מן החלום. כל שאמרתי לה הוא שני דברים: 1. זה לא פגם. 2. אל תילחמי בזה. אין טעם להילחם, זה תהליך שמתרחש מעצמו ואין עליו שליטה. הנסיון להילחם בו רק מגביר את הסבל. יחד עם זה, מי שטרם החל "להישאב החוצה מן החלום" (שזה למעשה כמעט כל הבריות), אין בזה שום טעם לפגם או ערך פחות. מי שאין לו (עדיין) עניין במציאות שמעבר, הוא שקול ושווה ערך למי שכן יש לו עניין. הידיעה - זה כל ההבדל בין מי שהקיץ משנתו לבין מי שלא. הראשון יודע את האמת, השני יידע עוד מעט. והידיעה סה"כ לא משנה שום דבר. הבובה ממשיכה להיות בובה גם כשהיא יודעת שהיא בובה. לכן מי שאינו מאמין שאדם הוא "יחידה עצמאית שלמה ובלתי תלויה", אין בזה שום חיסרון או בעיה. ומי שמאמין בתקפות ונחיצות ה"ביחד", אומר לו אדרבא - שיהנה מכל רגע ויחווה את ה"ביחד" to the max. היופי קיים לאן שלא נסתכל. זו אשליה מדהימה והיא נועדה עבורנו. מהסיבה הזאת אנחנו לא רק יכולים אלא מחוייבים לעשות בה שימוש. זה האופן בו אנחנו אומרים תודה למי שיצר אותנו.

 

[הנחליאלי]

../images/Emo45.gifמר יונט היקר, נהניתי!

סליחה על שעירבתי מין בשאינו מינו! עכשיו זה לפני הקפה של הבוקר, אז לא אאריך. אני לוקח לי פסק זמן להרהר בדבריך המעמיקים, אבל רציתי כבר מיד לברך אותך על האמירות היפות, ולהודות לך על ההתייחסות! ובינתיים, יום טוב, של אשליות מרנינות!

 

[מריונט]

חן חן

 

[nehud]

בוקר טוב ליום טוב מריונט

1. האם יש קשר בין הכינוי שלך לתפיסת עולמך? (מריונט בניגוד "יחידה עצמאית שלמה ובלתי תלויה", ) 2. האם האמירה "יחידה עצמאית שלמה ובלתי תלויה", מתייחסת למערכות היחסים עם בני אנוש בלבד ! או עם כלל ההוויה. במידה והאמירה מתייחסת לכלל ההוויה אזי הינה חסרת בסיס ושחר - על מנת לקיימה יש להפסיק לנשום כעת!!!! לאכול ולשתות אפשר להפסיק גם בעוד שעה. במידה והאמירה מתייחסת למערכות הייחסים בין בני אנוש אשמח להמליץ לך על ארבע ספרים אשר יאפשרו לך לדעת את מיקומך "במסע" (משתי/ שלוש או ארבע נקודות מבט שונות) 1. "טביעת הנשמה" של הרב גפני 2. "החיפוש" של אושו (חשוב לקרא עד הסוף) ואפשר גם 3. בחלק מספריו של קרלואס קסטנדה "משנתו של דון חואן" המתייחס להתפתחותו של היחיד והחשיבות ההכרחית למערכות יחסים עם בני אנוש 4. "אחרי האקסטזה" ג'ק קור.... (לא ממש זוכר את שמו) העוסק בשלב שאחרי ההתבודדות מהחברה של בני אנוש. באהבה אהוד

 

[מריונט]

שבת שלום

וולט וויטמן כתב פעם: "Do I contradict myself? Very well then, I contradict myself. I am large, I contain multitudes." במבט מזויות מסוימות אכן מריונט ו"יחידה עצמאית שלמה ובלתי תלויה" יכולים להיתפס כסתירה. כמו שבמבט מזויות מסויימות "לבד" ו"ביחד" לא יכולים להתקיים בו זמנית. כמו שבמבט מזויות מסויימות המשפט "הכל צפוי והרשות נתונה" סותר את עצמו. מריונט מקביל ל"הכל צפוי", "יחידה עצמאית..." מקביל ל"הרשות נתונה". העולמות הסובייקטיבים אף פעם לא נפגשים זה עם זה (למרות שנדמה שכן). המפגש היחיד מתרחש באובייקטיבי, שהוא מחוץ להישג ידו של האדם. החיים מתנהלים בגבולות הסובייקטיבי בלבד. הווה אומר בני אדם אף פעם לא נפגשים זה עם זה. מכאן עצמאותו, שלמותו ואי תלותו של האדם. בכל הקשור ל"מערכות יחסים עם בני אנוש", ביטוי לחוסר הבנה הוא כאשר אדם מדמה עצמו נזקק לאדם אחר. אין זה אומר שלא נחמד להיות בחברתו של אחר, אבל האחר לעולם אינו יכול להעניק לי דבר שאין לי, ראשית מכיוון שפעולת העברה אינה אפשרית, שנית מכיוון שלא חסר לי דבר. כל חוויה שאחווה בחברת אדם אחר, זו חוויה שלי שבאה מתוך העולם שלי ולא מן העולם שלו. כל החוויות שאי פעם אחווה בחיי כבר נמצאות בעולמי. אין להן קשר ממשי, למרות שנדמה שכן, לאדם האחר. אותו דבר לגבי "לנשום, לאכול ולשתות", הרי אלו הן חוויותיי שלי, קרי מתקיימות בעולמי. כל חוויות הנשימה, האכילה והשתיה שאי פעם אחווה בחיי כבר נמצאות בעולמי למן רגע יצירתו. אני לא צריך, וממילא לא יכול, לפנות ל"גורם חיצוני" כדי להשיג את כל אלה, מכיוון שאלה כבר בתוכי. החוסר אינו קיים, אנחנו ברואים מלאים. תודה על המלצותיך לגבי חומר הקריאה (המכובד, יש לומר). האין-מיקום שלי ידוע וכבר לא ב"מסע". באהבה

 

[הנחליאלי]

כן, לא, אכן, אולי, מן הסתם, בוודאי!

I like it a lot however הרשה גם לי לסתור את דברי עצמי, ולא כי אני גדול, אלא כי אני כה זעיר, עד שאין בי מקום להכיל מאומה. ולכן, אם איני מכיל את מה שאמרתי קודם. ואיני מכיל את מה שאני אומר עכשיו. אז איך אני יכול לסתור את עצמי? משהו קטן, או גדול, או בינוני בדבריך מעורר בי רצון... להגיד... שיש לי על זה משהו להגיד... והמשהו הזה הוא כנראה. לא. כן!!, מן הסתם, בוודאי... ההחלטיוּת שבאמירות ההכרזתיות שלך. אוףףף קשה לי לבטא מה שאני חושב. רגע, רגע, עוד כמה שניות אני אכנס לזה. אבל זה חשוב לי. כלומר, לי! איך אני יודע שקשה? כי כבר ניסיתי להגיד את זה בתגובה הראשונה שלי אליך, אבל זה לא כל כך עבר. אז אני מנסה: לכל אמירה יש משמעות השזורה ברקע השפה שלא אתה ולא אני המצאנו. למשל: אם אתה אומר: בני אדם אף פעם לא נפגשים זה עם זה. ורוב בני האדם אומרים: בני אדם נפגשים זה עם זה תכופות. אז בעצם (נניח שזה ויכוח), בעצם לא מתווכחים על מה שקורה. כי מה שקורה זה מה שקורה זה מה שקורה, שאנחנו חווים פחות או יותר בדומה איש לרעהו. על מה מתווכחים (נניח שזה ויכוח). מתווכחים על השפה. בעצם עובדים על המילונאות של המילה "פגישה". בכלל לא על מה שקורה או לא קורה. אלא על איך קוראים או לא קוראים למה שקורה או לא קורה. אני מתכוון: כשאני אומר "נפגשים" אני מתכוון לפגישה הזאת שבתוכה יש גם האי-פגישה שעליה אתה מדבר. זה הדבר הזה, ששני גופים חיים של שני בני אדם נמצאים במרחב משותף שבו הם חשים איש את רעהו, ומשמיעים צלילים איש לרעהו, ומגיבים לצלילים הללו לא רק ברמה הפיזית אלא גם בפענוח הסמלים שביניהם. והתגובות הן בגוף על כל מערכותיו, וגם באותה מערכת שבין שהיא קיימת או אינה קיימת היא המערכת שכדי להצביע עליה המצאנו את המילה "רגש". זה המאורע שאינו כולל בתוכו את הפגישה ההיא, זו שאינה נכללת בפגישה שנהוג לקרוא לה פגישה, ושעל אי-האפשרות שלה אתה מצביע, ומתריע, וזורה אור, וקצת מלח, על פצעי התודעות הפשוטות והיומיומיות שלא בדיוק מבינות מה אתה רוצה מהן... לכן, לדעתי אתה רוצה משהו מיוחד מהשפה. חידוד נוסף. שכלול נוסף. ולכן, בעצם אני לא חושב שאני חולק על תפיסת המציאות שלך. כלומר אני מסכים אתך. אבל אני חושב שאין לנו הדיוק הלשוני הנוסף שיבחין בין המציאות האשלייתית שהרוב קוראים לה מציאות, ובין ההבחנה הגבוהה הזאת, האומרת שהמציאות אינה מציאות אלא אשליה. או אולי יש הבחנות לשוניות כאלה, אבל הן נחלתם של מביני דבר, הקולטים את האשלייתיות שבמציאות שרוב בני האדם אינם מבחינים בה, ושלכן הם, רוב בני האדם כוללים אותה, גורפים אותה בלי להבחין בה, לתוך חוויית המציאות שלהם, שבשבילה הם המציאו את המושג "מציאות". ומכיוון שאין לנו מספיק הבחנות לשוניות שבאמצעותן נוכל להבחין בין המציאות המציאותית ובין המציאות הבלתי מציאותית, אז אתה משתמש בשלילה, במקום בהבחנה. כן, כן, אמרתי: אתה משתמש בשלילה במקום בהבחנה! וזה בעיניי העיקר. כלומר, אתה לא אומר "אתם מדברים על פגישה פגישתית, ואני רוצה להזכיר לכם שהפגישות הפגישתיות אינן הפגישות הבלתי פגישתיות (שהייתה צריכה להיות להן מילה אחרת, מסמן אחר)". אלא אתה אומר "אין דבר כזה" על מה שכולנו אומרים "יש!! יש ג'ירפה בגן החיות!" כן, כן, בלית ברירה אנחנו נקראים לדגל המונחים הבלשניים של מסמן ומסומן, ולהימנון התפיסות הבודהיסטיות ואחרות המציעות חידוד תודעה כזה שירד לעומק התכונות האשלייתיות של המציאויות, כדי להכיל את הבלתי מציאותי שבמציאות, את הבלתי אובייקטיבי שבאובייקטיביות, את האי-קבלה שבקבלה. זה לא הוויכוח שהיה יכול להיות לנו אילו כתבתי שאני פיל ואתה היית כותב שאני צב. זה ויכוח אחר. שבו אני אומר שאני אדם, ואתה אומר "מה שאתה מכנה 'אדם' אינו קיים, כי 'אדמיות' היא אשלייה, כי אתה משתמש במילים כדי לסמן אובייקטים שאינם אובייקטים במציאות שאינה מציאות, כי בעצם כל מה שאתה חווה הוא האי-חוויות שבתודעה שאינה תודעה בנפשך שאינה נפש. את זה אני אוהב מאוד, והייתי שמח להמשיך עד אין קץ, כלומר עוד רגע אחד, בדיונים כאלה, אבל... ועכשיו לשאלה לגמרי אחרת, אבל לא, לא שכחתי אותה, כי אני בא לפורום הזה לא כל כך בשביל החידוד הפילוסופי, אלא בשביל ההרפתקה של הייעוץ הפילוסופי. ואני לא חושב שהייעוץ הפילוסופי צריך להיות טוויית קורי אי-מציאותיות סביב חברינו המבקשים עצה על חייהם היומיומיים, שמקורה בעיון פילוסופי בטבעם של הדברים. האם זאת העזרה שאותה ביקשה "גם יפה וגם אינטליגנטי"? אז אולי ננסה לענות לשאלתה על פי עולם המציאות הנורמטיבי שלה, ולענייננו נוכל לפתוח שרשור אחר או פורום אחר. כי ליטוש התודעה ושכלול הלשון אמנם הם חשובים מאוד מאוד, אבל עוד יותר חשוב לנסות לעזור לזולתנו כשהוא מבקש זאת!

 

[מריונט]

נחליאלי, התאהבתי!

פשוט גדול. לא היה חסר הרבה שירדו לי דמעות מרוב צחוק. בקצרה, אתה צודק. המילים אינן כלי שיכול לגעת בעניין המדובר באופן ישיר. לכן אופן הגישה היחיד הוא ע"י שלילה. לגבי ידידתנו "גם יפה וגם אינטליגנטי", אני חושב שהצעתי לה פתרון מעשי ו"יומיומי" לכל הדיעות. ("עצתי לך - עזבי את עבודתך, עברי עם בן זוגך לגור במקום שקט, אולי בכפר, ומצאי לעצמך עיסוק שאין בו אינטראקציה יתרה עם אנשים") בהחלט הזמן להמשיך לשרשור אחר

 

[nehud]

לילה טוב

באם יתכן שהעולם האנושי במתבסס על סתירות-בכדי להקל עליו את הגדרתם של נושאים ומצבים בתוך הסרגל שבין קצוות הסתירה ? העולמות הסובייקטיבים בדרך כלל אינם נפגשים (אינני יכול להיות מוחלט בנושא מהטעם הפשוט שבחוסר הכרת כל העולמות) . אך אינני יכול מכאן להגיע למסקנה שלך "מכאן עצמאותו, שלמותו ואי תלותו של האדם" (בעיקר לאי תלות) שהרי בכדי "להיזכר" בכל הידע, החוויה ו....שכבר נמצאות בעולמך נדרש אתה "למפגש" כולל זה בפורום . את הנשימה הזכרתי בכל הקשור לעצמאות ואי תלות ולא בקשר לחוויה ואתה אכן נדרש למקור חיצוני בכדי לקיים עצמך כולל גם את אלו אשר יצרו את המזון למענך ואו הפרחים אשר יצרו את החמצן עבורך (נכון שבחלק מתפיסות העולם אתה יכול לראותם כחלק ממך - אך במקרה זה גם אני חלק ממך למרות עולמי הסוביקטיבי הנפרד - סתירה? ) בהבנתי הדלה זה אשר טוען כי אינו "במסע" יתכן ומדבר מתוך בורות וחוסר ידיעה או "מת-מהלך" כמו חלק ניכר מבני האנוש הנמצאים "במסע" אך אינם יודעים זאת. לכן אשמח במידה ותמצא זאת לנכון, לשתף אותי בהוויה של אדם אשר השלים את מסעו / התפתחותו באמצע חייו, ולמה נועדו המחצית השניה של חייו? באהבה אהוד