גם יפה גם אינטיליגנט
New member
שלום, יש לי שאלה
יש לי שאלה שמעסיקה אותי מאוד מאוד מאוד. ככל שעוברות השנים ואני יותר ויותר לומדת על עצמי אני מוצאת שאני פחות ופחות זקוקה לאנשים, ויותר מזה, אני פחות ופחות רוצה אנשים סביבי. חלק גדול מאוד מכך נובע לדעתי מרגישות גבוהה מאוד שלי לאנשים, לאנרגיות שלהם, רגישות מאוד מאוד גבוהה לפגיעה שלהם בי - למילים שאינן במקום, ל"התבדחויות" על חשבוני בחברה, ל"ירידות" בעבודה, לצעקות של בוסים, לליחשושים של בנות שעובדות איתי באותה עבודה, כל הזמן עסוקה במה חושבים עליי ומנתחת התנהגויות של אנשים כלפיי - החל משפת גוף וכלה בגוון הטון על מנת להבין מה הם זוממים נגדי. לא זו בלבד שההעלבויות שלי בנקל מאנשים מביאות עליי פורענויות גופניות ללא סוף, החל מכאבים פיזיים בלב, נשירה וכאבי בטן עצומים - אשר ודאי לכולם השלכות קשות לאורך זמן על בריאותי, כך גם אנרגיה רבה מושקעת בנסיון לשרוד על ידי ניתוח מעשיהם ומהלכיהם של בני אדם, דבר שלא מאפשר לרכז את כוחותיי בעבודה עצמה / בכל עיסוק אחר באותו רגע. האם זה בסדר / תקין שכאישה באמצע החיים, עדיין ללא ילדים אך עם בן זוג שאני מאוד אוהבת להיות איתו כמה שיותר, אני מנדה, מרצון, את עצמי מהדבר הזה שנקרא חברת בני אדם על מנת לשמור על שלמות נפשי ? האם עליי לנסות להכניס מאיזו שהיא סיבה את עצמי לסד של שהייה במחיצת אנשים "ויהי מה" ?
יש לי שאלה שמעסיקה אותי מאוד מאוד מאוד. ככל שעוברות השנים ואני יותר ויותר לומדת על עצמי אני מוצאת שאני פחות ופחות זקוקה לאנשים, ויותר מזה, אני פחות ופחות רוצה אנשים סביבי. חלק גדול מאוד מכך נובע לדעתי מרגישות גבוהה מאוד שלי לאנשים, לאנרגיות שלהם, רגישות מאוד מאוד גבוהה לפגיעה שלהם בי - למילים שאינן במקום, ל"התבדחויות" על חשבוני בחברה, ל"ירידות" בעבודה, לצעקות של בוסים, לליחשושים של בנות שעובדות איתי באותה עבודה, כל הזמן עסוקה במה חושבים עליי ומנתחת התנהגויות של אנשים כלפיי - החל משפת גוף וכלה בגוון הטון על מנת להבין מה הם זוממים נגדי. לא זו בלבד שההעלבויות שלי בנקל מאנשים מביאות עליי פורענויות גופניות ללא סוף, החל מכאבים פיזיים בלב, נשירה וכאבי בטן עצומים - אשר ודאי לכולם השלכות קשות לאורך זמן על בריאותי, כך גם אנרגיה רבה מושקעת בנסיון לשרוד על ידי ניתוח מעשיהם ומהלכיהם של בני אדם, דבר שלא מאפשר לרכז את כוחותיי בעבודה עצמה / בכל עיסוק אחר באותו רגע. האם זה בסדר / תקין שכאישה באמצע החיים, עדיין ללא ילדים אך עם בן זוג שאני מאוד אוהבת להיות איתו כמה שיותר, אני מנדה, מרצון, את עצמי מהדבר הזה שנקרא חברת בני אדם על מנת לשמור על שלמות נפשי ? האם עליי לנסות להכניס מאיזו שהיא סיבה את עצמי לסד של שהייה במחיצת אנשים "ויהי מה" ?
