שלום, יש לי בעיה..

[אור פה]

שלום, יש לי בעיה..

שלום, אני בת 22 חיה, גרה ועובדת בפנימיה לנוער בסיכון בצפון הארץ. אני מדריכה קבוצת ילדים שרובם אתיופים. הבעיה שלי היא כזאת: קורה לי לפעמים שאני מתנתקת פיזית מהפנימיה למספר ימים, אם זה חופשת חג או יום חופשי ונתפס לי בראש אירוע שקרה ממש כמה דקות לפני הניתוק. למשל, ממש לפני שיצאתי ליום חופשי רבתי עם המנהל שלי בטלפון על חוסר מקצועיות וספגתי ממנו צעקות וביקורת. כל היום החופשי לא הפסקתי לחשוב על זה וזה הרס לי את כל היום כיף שאני ובעלי תיכננו. לא משנה כמה בעלי מנסה לנחם אותי ולהרגיע אותי זה לא עוזר. רק כשהגעתי לפנימיה חזרה וישבתי לדבר עם המנהל נרגעתי. ונרגעתי עוד יותר כשהסתבר לי שהוא מבקר את שאר המדריכים באותם עיניינים. דבר נוסף שקרה לי היום ופשוט לא יוצא לי מהראש: היום הילדים נוסעים לביתם לחופשת שבועות ואני הייתי צריכה לנסוע לבעלי ומשם לחתוך להורים שלי לחופשת שבועות. אחרי שהילדים הלכו לבית הספר וממש באתי לצאת עם האוטו משער הפנימיה, יצאתי רגע לזרוק זבל וקלטתי את אחד החניכים מהקבוצה שלי שידעתי שהוא קצת כועס עלי ועצבני, ובכלל, לא סימפטי במיוחד באופן כללי, חסר שמחה ואמון כלפי אנשי צוות. אמרתי לו "מולט, שיהיה לך יום טוב" והוא זרק לי "אל תפני אלי". ומאז אני לא מפסיקה לחשוב על זה. אני שומעת את המשפט הזה ממנו לפחות עשר פעמים ביום וזה לא ממש מזיז לי. הוא גם לא מקפיד שלא לדבר איתי אחרי שהוא אומר כזה משפט. הוא יכול להגיד לי "אל תדברי איתי" ואחרי דקה לבוא ולשאול שאלה. הילדים בפנימיה מאופיינים בחוסר כבוד וזה ביטוי שגור על שפתם. קללות, זילזול וחוצפה זה עניין שבשיגרה. מנסים כל הזמן להתמודד. הילד הזה פשוט לא יוצא לי מהראש, וגם לא המשפט שהוא אמר לי. אני מנסה להתרכז בדברים אחרים ופשוט לא מצליחה. התקשרתי למשפחה שלו לעדכן על הידרדרות אבל זה לא הרגיע אותי. אני מרגישה רע שעזבתי ככה וזה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע. יש לציין שהיום בבוקר היה לי חניך שלא רצה לקום וגם קילל אותי בנוסף לחוצפה, אך זה לא מזיז לי. כשניסיתי לחשוב למה, הגעתי למסקנה שאולי זה בגלל שמולט יותר שקול ולכן אני לוקחת אותו יותר קשה. אבל אני באמת לא יודעת. מישהו יודע על מה אני מדברת? בעלי אומר שזה פשוט מפגר אבל לי זה לא יוצא מהראש ואני מתה לדעת למה זה קורה לי?

 

[גרא.]

אור פה,אחת התכונות הנדרשות מאנשים העובדים

בטיפול,זו היכולת להפריד בין הנעשה בעבודה,החוויות,ההתרגשויות,האכזבות,וההצלחות,מהחיים הפרטיים. כלומר היכולת לבוא לביתך,למשפחתך בלא המטען שהעמסת על עצמך בעבודה.הבעייה שלך יותר ספציפית כיוון שאם משפחה החיה וגרה בפנימייה,והקשר שלכם עם החניכים כנראה שוטף ואינטנסיבי.הקושי שאת מתארת באינטראקציה היומיומית עם החניכים,קשיי ההתנהגות שלהם,לא מילולית והמילולית,כפי שאת מתארת זו אחת הסיבות בין היתר להיותם חניכים בפנימייה,ולא בקרב משפחתם.הבעייה של ילדים שרובם ממוצא אתיופי,היא הרבה יותר כרוכה ביחס החברה אליהם,ההפלייה על רקע צבע עורם,והמעמד החברתי הנמוך של הוריהם,כאשר ההורים לרוב הם כבר דור שני בארץ,ואפשר להניח שמרביתם נולדו כאן.המטרה של המגורים בפנימייה היא לעזור להם להחלץ ,לממש את היכולות שלהם,ומהכרות קרובה,יש המון ילדים מוכשרים ממוצא אתיופי,שלא מקבלים את ההזדמנות הנכונה לפרוץ קדימה.אכן,לחנך,לשקם ילדים כאלה,אינה קלה,ומחייבת המון סבלנות וסובלנות.יכולת לקבל אותם כפי שהם,ולהראות להם בהדרגה את הכיוונים הנכונים.אחרת,לא תצליחי להחזיק מעמד במטלה הזו.

 

[ראליסט מושבע]

אור - מדברייך בולטת רגישותך הרבה לילדים,

המעורבות שאת חשה ביחסים עימם והאכפתיות שיש לך כמדריכה.דברים אלה חיוביים וטובים לעבודה עם נוער,אך דרושים גם נתונים נוספים,כמו בגרות נפשית,יכולת אמפטית גבוהה בשונה ממעורבות נפשית בקשיים,ועוד.את צעירה,וגם פער הגילאים בינך לבין חניכייך מצומצם,ומשפיע על יכולת ההתמודדות הלא קלה בעבודה חשובה זו. הצעתי,תדברי עם מנהל הפנימייה,או הרכז החברתי על הצורך שאת מרגישה לקבל כלים ,ייעוץ ותמיכה מקצועיים להתמודדות והצלחה עם אתגרי החינוך הקיימים עם אוכלוסיות חניכים אלה,ותבקשי לכוון ולסייע לך להגיע למסגרת לימודים מקצועית ותומכת,שתוכל לתת לך ראייה רחבה יותר על צרכי החניכים ומצוקותיהם,שיטות ודרכי טיפול והתמודדות עם הקשיים ועוד. שילוב תכונותייך וכישורייך יחד עם לימוד,ליווי והדרכה מקצועיים,יוכלו לעזור לך להצליח במשימה,וגם לגרום להיות מסוגלת "להתנתק" רגשית בין הצורך לעזור להם לבין ההשפעה הנפשית עלייך.בהצלחה ויישר כוחך.

 

[Asaf p]

מהיכרות אישית עם עבודה כזו

אני יכול לכתוב לך שזו אכן עבודה שבמידה מסוימת לוקחים אותה הביתה. לא ניתן להקביל אותה לעבודה רגילה של מטפל שבדרך כלל נפגש עם מטופלים לפגישות קצרות בסביבה סטרילית, ובסוף היום יודע שהוא חוזר הביתה למשפחה. במקום כזה את לא רק נחשפת לסיפורים קשים והתנהגויות לא קונבנציונאליות שעלייך לדעת להכיל, את גם צריכה להתמודד ולדעת להגיב עליהן בזמן אמת. כשאת שם אין לך את הידיעה שמהווה לך עוגן שעוד כמה שעות את חוזרת הביתה-כבכל עבודה, את נשארת לישון שם ובעצם גרה עם הנערים. כך כשאת יוצאת לחופשה ומגיעה הביתה בעצם זה הזמן שלך לעבד את כל מה שהיה, ולכן הדברים שאת מתארת צפים במחשבותייך כשאת בבית. בסופו של דבר קשה מאוד לעשות את ההפרדה המוחלטת, היכולת להקל על זה מתפתחת עם הנסיון. בדרך כלל בפנימיות יש הדרכות וקבוצות דיון בין המדריכים שתכליתן להציף בין המדריכים בעיות ורגשות הצפים במהלך העבודה. האם גם אצלכם? מציע לך להעלות את זה מול המדריכים המנוסים ולשמוע מה יש להם לאמר. בחרת בעבודה לא קלה אבל מה שלומדים בה לא מקבלים באף מקום אחר. חזקי ואמצי. אסף