מוקדש באהבה
אב המנזר והרב החכם. היה היה באירופה של ימי הביניים, מנזר אחד נודע, שהמה נזירים צעירים, משכילים וסקרנים אשר טיפחו את הגנים, עבדו בשדות ובכרמים, גדשו את אולמי ההרצאות והספרייה, וכמובן, מילאו את הכנסייה העתיקה והיפה בשעת התפילה. במהלך השנים הפך המנזר למרכז חשוב ותוסס של רוח והשכלה. אבל מטבע הדברים, אין התהילה נדבקת למקום אחד לאורך זמן. עם השנים, עברו חלק מהחשובים שבאנשי הרוח מן העולם, וכוכבם של אחרים דרך במקומות אחרים. המנזר ירד בהדרגה מתהילתו. נזירים נטשוהו לטובת מנזרים מושכים יותר. פחות ופחות נזירים הצטרפו. הגנים הוזנחו ואולמי התפילה וההרצאות התרוקנו. באחד הלילות, ישבו ארבעת הנזירים האחרונים שנשארו במנזר סביב שולחן האוכל. ארבעתם היו קשישים ותשושים. הם ישבו והביטו בעצב זה בזה. נאנח אב המנזר ואמר: " חברי כולנו בסוף ימינו, וכשנעבור אנו מן העולם, המנזר שלנו פשוט יישכח". כולם נאנחו, הם ישבו ושתקו. אחד הנזירים אמר בקול מהורהר: " אתם יודעים שמעתי על רב יהודי זקן ומסתורי שגר לו בבית מבודד בלב היער, בעמק שמתחת למנזר. אומרים שהוא חכם מאוד ובקיא בתורת הנסתר." האחרים הביטו בו במבט שואל. "אולי...אולי הוא יוכל לעזור לנו.."גמגם הנזיר. "זקן יהודי?" תהה אחד מחבריו. "כן, יהודי! אז מה?! הוא איש רוח לא? הוא לא ירצה לראות מרכז רוחני מפואר נעלם מין העולם..., אפשר לנסות, מה יש לנו להפסיד?" אמר הנזיר הראשון. " איך הוא יכול לעזור?" תהה בספקנות הנזיר ששתק עד עכשיו. "אולי יוכל לעזור בעצה טובה..." השיב הנזיר הראשון. כולם השתתקו. "מחר אצא לחפש אותו" אמר אב המנזר, " אם אלוהים ירצה שאמצא אותו, אמצא, מה יש לנו להפסיד?. למחרת, השכים אב המנזר קום, נכנס לכנסייה העתיקה והתפלל: " אנא אלי הראה לי את הדרך." הוא נפרד משלושת חבריו ויצא בדרכו אל העמק ומשם ליער. היה זה יום סגרירי ורטוב. החל לרדת גשם. אב המנזר הרים את אדרתו מעל לראשו ופסע במהירות. הוא לא ידע בדיוק לאן נושאות אותו רגליו. הוא הלך במשך כל היום, נחוש בדעתו למצוא את מבוקשו. נקפו השעות הוא החל סובב וטועה ביער ההולך ומחשיך, וכבר עלה בו החשש שלא יימצא את דרכו חזרה אל המנזר. לפתע פתאום, ראה אור קטן מהבהב במרחק. החיש אב המנזר את צעדיו לכיוון האור. לפעמיים נראה היה האור בבירור ולפעמיים נעלם מעיניו, כמו תקוותו המהבהבת בחשכה. לבסוף הבחין בצריף קטן ורעוע חבוי בינות לעצים. הוא ניגש לדלת והקיש בחוזקה, אך ללא הועיל. אף אחד לא ניגש לפתוח לו את הדלת. "לא! לא ייתכן שאחרי שטרחתי הוא לא יהיה בבית". חשב ביאוש, " מישהו חייב לפתוח לי את הדלת!" כך חשב והקיש שוב ושוב. לבסוף התייאש והסתובב ללכת. עודו תוהה כיצד יצמא את דרכו חזרה, הספיק להתרחק רק כמה צעדיים כאשר שמע רחש מאחוריו. "מה רצונך אדוני?" שאל אותו הקול. הוא הסתובב. האור בקע מפתח הדלת ואב המנזר הבחין באיש רזה, שפוף ובא בימים, יהודי עטור זקן, ומגודל פיאות שכיפה לראשו. "באתי לבקש את עצתך" אמר. "אתה, כומר נוצרי, בא לבקש את עצתו של יהודי?". "כן אדוני הרב. זקוק אני...אנחנו זקוקים לעצתו של אדם חכם. שמענו שאתה כזה. הביט בו הרב ארוכות. "נו טוב הכנס", אמר. הצריף היה פשוט ביותר. מיטה, שולחן וכיסא. לא היה מקום ליותר מזה. ספרים נערמו בכל מקום. "שב" הורה הזקן לאורחו. כשהתיישב, שאל הנזיר: " מדוע לא ניגשת לדלת כשדפקתי לראשונה? בוודאי שמעת אותי." "הדלת אינה נפתחת לאדם המכה עליה בלהט. היא נפתחת רק לאחר שוויתר." הישיר הנזיר מבט אל עיניו החכמות של הרב הקשיש. "ספר לי מה שאלתך". ציווה הרב. גולל אב המנזר את סיפורו של המנזר בעצב. הרב היהודי הקשיב ברוב קשב, שתק זמן רב והרהר. לבסוף, נאנח ואמר: " צר לי, אין לי עצה בשבילך". "סליחה?" לא האמין אב המנזר למשמע אוזניו. "מה אמרת?". "אני לא יודע מה לומר לך וכיצד להשיא לך עצה. נראה לי שפשוט תצטרך להשלים עם העובדה שזהו סופו שך המנזר. ותר על העתיד. הוא לא שלך". אב המנזר אסף את שארית כוחותיו בעצב וקם בצעדים כושלים לדלת. הוא הודה לזקן ויצא. הרוח הקרה הכתה בפניו. לפתע כחכח הזקן בגרונו. אב המנזר עצר לרגע והסתובב. הזקן חייך והנזיר הביט בו. "כשעמדת שם בחוץ, חלפה לרגע מחשבה במוחי." "מה?!" שאל הנזיר. "סתם הבל..." מלמל הזקן. "אמור לי מה!?" התעקש הנזיר. "כשהבטתי בך, חשבתי לעצמי שייתכן שאחד מארבעתכם הוא המשיח...." "סליחה?" פלט הנזיר בתדהמה, מה אמרת?. "לא כלום, רק חשבתי בלבי שייתכן שאחד מארבעתכם הנזירים שם במנזק הוא המשיח". הביט הנזיר כלא מבין. "טוב, עלי להמשיך בלימודיי. היה שלום". אמר הרב הזקן ונכנס פנימה. אב המנזר נשאר עומד על מקומו, מהרהר בדבריו האחרונים של הרב. אחרי דקות ארוכות החל מחפש את דרכו אל מחוץ ליער. בנס מצא שביל שהוביל אותו אל העמק, ומשם טיפס בכבדות בדרך המובילה אל המנזר. רק בחצות הלילה הגיע חזרה, משך בפעמון השער וטלטלו בחוזקה. צלילי הפעמון החלוד הדהדו אל תוך הלילה השקט והקר. מיד נשמעו צעדי שלושת הנזירים שהמתינו לשובו בציפייה דרוכה. עם רדת החשיכה הם החלו דואגים לשלומו של חברם הוותיק. הם קיבלו את פניו וליוו אותו לחדר האוכל, שם השקו והאכילו אותו. לאט לאט התאושש אב המנזר. שלושת הנזירים הביטו בו בדאגה ובציפיה, ממתינים למוצא פיו. אב המנזר הרים את עיניו והביט בשלושת חבריו " לקח לי הרבה זמן להגיע אל הרב, וכשסוף סוף מצאתי את הצריף שלו, הייתי בטוח שזהו סימן מאלוהים שהוא אכן יעזור לנו...אבל לא! הרב הזקן אמר שהוא לא יכול לעזור, אין לו שום עצה..." הנזירים ישבו ושתקו זמן רב. לבסוף קמו כדי ללכת לישון. " הוא נפרד ממני בדרך מוזרה ביותר.." הרהר אב המנזר בקול, "הוא אמר שאולי אחד מארבעתנו הוא המשיח..." הנזירים קפאו בדרכם. " כך הוא אמר... ואחר כך צחק ונפרד ממני." הנזירים חייכו במבוכה, הנידו ראשם בביטול, ברכו זה את זה בברכת לילה טוב והלכו לישון. אבל כל נזיר, כשעלה על יצועו, הרהר בדבריו האחרונים של אב המנזר. "אני בוודאי לא המשיח", חשב כל אחד לעצמו, "אבל מה אם אחד משלושת חבריי?". זמן רב שכבו ערים, כל אחד בתאו וחשבו על המעלות של חבריהם.הם זכרו בחוויות היפות והמיוחדות שעברו עם חבריהם הוותיקים, מנסים לפענח, מי מהם יכול אולי להתקרב לתיאורו של המשיח. כך נרדמו עם רשימת התכונות היפות והמיוחדות של חבריהם. למחרת נפגשו בחיוכים של הרבה אהבה וכבוד אחד לשני. באותו יום ובימים שלאחריו הייתה אווירה מיוחדת מאוד במנזר. ככל שנהגו בכבוד ובאהבה אחד כלפי השני, הרגישו יותר ויותר טוב, ולרגעים אפילו נפלא. הם החלו מבצעים את מלאכות היום בייתר הנאה. פתאום היו החיים יפים ושמחים יותר, מלאי משמעות בכל רגע. מספר נזירים צעירים שהיו בדרכם למנזר רחוק, עצרו שם למנוחה. הם התרשמו מאוד מהאווירה המיוחדת שפגשו במנזר. אחד מהם אף החליט לשנות את תכניתו ולהישאר שם. האחרים התרשמו כלכך, שכאשר הגיעו לביתם, סיפרו לחבריהם בהתפעלות על מנזר מיוחד זה. נזירים נוספים החלו להגיע, כדי להנות מהאווירה הקסומה שבמנזר. תוך כמה חודשים היה שמו של המנזר בפני נזירים רבים ולא עבר זמן והוא התמלא שוב בנזירים רבים. כשכולם מתפעלים ונהנים מהחיים בצוותא, בכבוד ההדי ובאהבה. הלוואי שיכולנו אנו בימים אלה של מצוקה, קושי וניקור, ליצור "מנזרים" כאלה: חממות של אהבה וכבוד הדדי לנו ולטבע הפצוע שסביבנו. איים של רוחניות, שהיו יכולים להשפיע על הסביבה. חלק מחברי נבהלים מהמילה "רוחניות". הם חוששים שיצטרכו להוכיח את קיומו של אלוהים במילה זו. חברי הם אנשים טובים שמעריכים את חוש הביקורת, הספקנות וההשכלה. מבחינתי ב "רוחניות" מוטבעים אהבה וכבוד הדדי. לו יכולנו לאפשר לאהבה ולכבוד להיות המטבע העוברת לסוחר, בנוסף לכסף ומניות, ייתכן שהיינו פותרים בעיות רבות של מצוקה, חולי, זיהום סבבתי, מלחמה... ומה לא. מי יודע אולי לכך קוראים "ימות המשיח". בחרתי בסיפור זה חברים יקרים בכדי להמחיש את החברות, את השיתוף, את העזרה שכל אחד מציע כאן אחד לשני. בחרתי לכתוב את זה לאנשים החדשים וגם לך אופיר, שתוכל לראות כמה יפה הוא הפורום וכמה כל אחד חשוב לשני אפילו אם אנחנו מכירים אחד את השני רק בדרך הוירטואליות שבעניין. חברים שיהיה לכולנו ים של אהבה וחג שמח באהבה אמט
