שלום, חדשה כאן
שלום, אני חדשה כאן. אבא חולה כבר כמה שנים, אבל המילה "דמנציה" (מסוג גופפי לוי) הועלתה רק לפני כמה חודשים. היו חשדות ויש עוד מחלות ברקע. הירידיה הקוגניטיבית היא קבועה, משתנה בקצב שלה, כנ"ל לגבי הבילבול.הוא לא נמצא לבד אף פעם, אמא בבית ויש מטפלות.הוא איש מאוד חכם שכל חייו עבד רק עם הראש, ההגיון, פעילות אינטלקטואלית. לא יודע ולא אוהב לעשות דבר אחר. ההורים גם לא מוכנים לצאת לשום פעילות, כמו מועדון.ועל דיור מוגן אין מה לדבר. הוא מודע למצבו אם כי לא יודע שקוראים לזה דמנציה. אמרתי לו שהכל נובע מהמחלות האחרות מהן סובל. יש לי קושי רב (בנוסף לכל השאר במחלה הארורה הזאת) בדו שיח איתו כשמבקש דברים לא הגיוניים, או שלא יכולה לבצע (או לא רוצה מסיבות שלי) או שזה דברים שביקש ועשינו בלי סוף פעמים. אני מבינה וככה גם נאמר לנו שעדיף לא להתווכח איתם ולזרום, לזרום ולזרום. האמת שהעימותים איתו קשים, הוא מתרגז בקלות (לא מהיום...וגם אני מניחה שהתסכול ממצבו תורם...) מה אני עונה כשמבקש להתאשפז בגלל דברים פעוטים ולא משתכנע שבשביל זה לא מאשפזים? או בשבת לקרא לרופא בגלל שהוא מאבד את הזיכרון. הוא מטרטר אותי בלי סוף עם כל מיני ניירת ועניינים כספיים ללא הצדקה. אני מבינה שאין לו מה לעשות וזה העיסוק היחיד, לסדר חשבונות ותיקים. הוא מבקש שהמחשב יעשה דברים שלא קיימים שתכונות של המחשב (הוא פותח מיילים, וגולש קצת למרות שלא מבין הרבה ממה שהוא קורא) הוא העביר אלי את כל ענייניו הפיננסים אבל עסוק בזה כל יום ומבקש ממני דוחות, ניירות, לדבר עם זה ולדבר עם ההוא. אני כמעט כל יום שם או בטלפון. יש לי אפשרות להיכנס למחשב שלו ואני עוזרת גם מהבית. חלק מהדברים, אני מודה, מעקבת מתוך תקווה שישכח...אבל הוא מאוד מסודר ורושם הכל, הכל, הכל. אני מורידה בפניו את הכובע על המלחמה העיקשת שלו על שפיותו, על עצמאותו. אבל זה מתיש אותי. טוב, זה כבר ארוך...בשורה התחתונה איך מדברים עם חולה דמנציה??? מבלי ליצור עימותים? תודה רבה בתשל
שלום, אני חדשה כאן. אבא חולה כבר כמה שנים, אבל המילה "דמנציה" (מסוג גופפי לוי) הועלתה רק לפני כמה חודשים. היו חשדות ויש עוד מחלות ברקע. הירידיה הקוגניטיבית היא קבועה, משתנה בקצב שלה, כנ"ל לגבי הבילבול.הוא לא נמצא לבד אף פעם, אמא בבית ויש מטפלות.הוא איש מאוד חכם שכל חייו עבד רק עם הראש, ההגיון, פעילות אינטלקטואלית. לא יודע ולא אוהב לעשות דבר אחר. ההורים גם לא מוכנים לצאת לשום פעילות, כמו מועדון.ועל דיור מוגן אין מה לדבר. הוא מודע למצבו אם כי לא יודע שקוראים לזה דמנציה. אמרתי לו שהכל נובע מהמחלות האחרות מהן סובל. יש לי קושי רב (בנוסף לכל השאר במחלה הארורה הזאת) בדו שיח איתו כשמבקש דברים לא הגיוניים, או שלא יכולה לבצע (או לא רוצה מסיבות שלי) או שזה דברים שביקש ועשינו בלי סוף פעמים. אני מבינה וככה גם נאמר לנו שעדיף לא להתווכח איתם ולזרום, לזרום ולזרום. האמת שהעימותים איתו קשים, הוא מתרגז בקלות (לא מהיום...וגם אני מניחה שהתסכול ממצבו תורם...) מה אני עונה כשמבקש להתאשפז בגלל דברים פעוטים ולא משתכנע שבשביל זה לא מאשפזים? או בשבת לקרא לרופא בגלל שהוא מאבד את הזיכרון. הוא מטרטר אותי בלי סוף עם כל מיני ניירת ועניינים כספיים ללא הצדקה. אני מבינה שאין לו מה לעשות וזה העיסוק היחיד, לסדר חשבונות ותיקים. הוא מבקש שהמחשב יעשה דברים שלא קיימים שתכונות של המחשב (הוא פותח מיילים, וגולש קצת למרות שלא מבין הרבה ממה שהוא קורא) הוא העביר אלי את כל ענייניו הפיננסים אבל עסוק בזה כל יום ומבקש ממני דוחות, ניירות, לדבר עם זה ולדבר עם ההוא. אני כמעט כל יום שם או בטלפון. יש לי אפשרות להיכנס למחשב שלו ואני עוזרת גם מהבית. חלק מהדברים, אני מודה, מעקבת מתוך תקווה שישכח...אבל הוא מאוד מסודר ורושם הכל, הכל, הכל. אני מורידה בפניו את הכובע על המלחמה העיקשת שלו על שפיותו, על עצמאותו. אבל זה מתיש אותי. טוב, זה כבר ארוך...בשורה התחתונה איך מדברים עם חולה דמנציה??? מבלי ליצור עימותים? תודה רבה בתשל
