שלום! חדשה בפורום! 
שלום לכולם! נתקלתי בפורום הזה רק עכשיו, ואני חייבת להודות שאני מעריכה מאוד את הכנות, האופטימיות והחוזק שיש פה. שיהיה לכולכם רק בריאות! אני בחורה בת 20, ובהיותי בת 9, החלו לי מעין התקפים קטנים באמצע הלילה, חלק מהם אני מניחה שהדחקתי עם הזמן, אבל זה התבטא בעיקר בקפיצות מהירות ומטרידות נורא של העיניים, הזזה בלתי רצונית של הידיים והרגשה כללית כאילו מישהו מתעסק לי עם איזה מתג במוח. כל זה היה בהכרה מלאה (הרגשה זוועתית דרך אגב) ובדרך כלל האינסטיקנט הראשוני שלי היה לנסות לגשת לברז במקלחת (וזה בהנחה שלא הייתי נופלת בדרך) ולהרטיב את העיניים ולקוות לטוב. מכיוון שהייתי ילדה שקטה ולמרות ששמתי לב שמשהו לא בסדר, לא הדגשתי מספיק להוריי מה קורה לי באמצע הלילה מה גם שלא ידעתי איך לתאר זאת והם לא יחסו לזה חשיבות כלשהי, עד שיום אחד הלכתי לישון מוקדם מאוד כשכולם היו ערים ודווקא אז, התרחש אחד ההתקפים הגדולים שלי (סביר להניח שהגדול מכולם) בנוכחות אחותי, אחי, סבי ואבי. אחרי ההתקף הייתי מבולבלת ומבוהלת מאוד. לא עזר לבהלה שלי העובדה שלא יכולתי לדבר במשך חצי שעה. הרגשתי כאילו הלשון שלי היתה כבדה. אגב למישהו מכם זה קרה? לי זה קרה רק פעם אחת. כמובן שמזה אי אפשר היה להתעלם והוריי הריצו אותי למיון ושם אחרי שבוע של בדיקות CT, EEG , בדיקות דם וכו' קבעו שיש לי אפילפסית נעורים (טופלתי בשניידר אצל דר' קיויתי) , התחילו לטפל בי בתרופה מסוימת שלא ממש התחלפה. לא זוכרת את שמה אבל נדמה לי שטגרטול.מעין כדור כתום קטן כזה. אחרי ההתקף הגדול, היה עוד התקף שקרה לי בזמן שישנתי בצהריים בנוכחות אימי כאשר לאחר מכן, לא יכולתי לאכול שום דבר כי כל מה שהכנסתי לפה היה פתאום מתוק בצורה מבחילה, גם זה קרה למישהו במקרה? מאז הייתי במעקבים וEEG היה חלק מהשיגרה שלי, כאשר הדבר שהכי נרתעתי ממנו היה הג'ל הזה שלא יוצא מהראש אחר כך...(למען האמת ההבזקים האלה של האורות היו משגעים אותי עוד יותר) כאשר הרופאה אמרה שברוב המקרים האפילפסיה הזאת עוברת עם גיל התתבגרות, ואכן עם גיל התתבגרות ההתקפים הלכו והתמעטו. במשך שנים פחדתי ללכת לישון, ועד היום אני מנסה להימנע משינת צהריים. ברוך השם, אני כבר בת 20,אני כבר לא על תרופות וכבר כמה שנים שלא היה לי התקף, ואני מודה על כך לאלוקים. מצטערת על המכתב הארוך הייתי חייבת לפרוק את זה איפשהו. במשך שנים הסתרתי את ההתקפים שלי מכולם, ואף אחד לא ידע, אפילו לא האחים שלי. למרות שהם היו עדים לפחות להתקף הראשון הגדול שלי, אך מכיוון שהם היו קטנים,הם לא קישרו את זה לשום דבר. רק רציתי לאמר לכם שאני חושבת שאתם אמיצים ואל תאבדו אף פעם תקווה. אני מאמינה שיום אחד ימצאו משהו מהפכני למחלה הזאת. מאחלת לכם כל טוב וחיים בריאים כמה שיותר. שיר. (שם בדוי כמובן נ.ב. מישהו פה בפורום יש לו את אותה סוג של אפילפסיה? בדקתי באתר של אי"ל, והגעתי למסקנה שמה שהיה לי נקרא "אפילפסיה רולנדית שפירה".
שלום לכולם! נתקלתי בפורום הזה רק עכשיו, ואני חייבת להודות שאני מעריכה מאוד את הכנות, האופטימיות והחוזק שיש פה. שיהיה לכולכם רק בריאות! אני בחורה בת 20, ובהיותי בת 9, החלו לי מעין התקפים קטנים באמצע הלילה, חלק מהם אני מניחה שהדחקתי עם הזמן, אבל זה התבטא בעיקר בקפיצות מהירות ומטרידות נורא של העיניים, הזזה בלתי רצונית של הידיים והרגשה כללית כאילו מישהו מתעסק לי עם איזה מתג במוח. כל זה היה בהכרה מלאה (הרגשה זוועתית דרך אגב) ובדרך כלל האינסטיקנט הראשוני שלי היה לנסות לגשת לברז במקלחת (וזה בהנחה שלא הייתי נופלת בדרך) ולהרטיב את העיניים ולקוות לטוב. מכיוון שהייתי ילדה שקטה ולמרות ששמתי לב שמשהו לא בסדר, לא הדגשתי מספיק להוריי מה קורה לי באמצע הלילה מה גם שלא ידעתי איך לתאר זאת והם לא יחסו לזה חשיבות כלשהי, עד שיום אחד הלכתי לישון מוקדם מאוד כשכולם היו ערים ודווקא אז, התרחש אחד ההתקפים הגדולים שלי (סביר להניח שהגדול מכולם) בנוכחות אחותי, אחי, סבי ואבי. אחרי ההתקף הייתי מבולבלת ומבוהלת מאוד. לא עזר לבהלה שלי העובדה שלא יכולתי לדבר במשך חצי שעה. הרגשתי כאילו הלשון שלי היתה כבדה. אגב למישהו מכם זה קרה? לי זה קרה רק פעם אחת. כמובן שמזה אי אפשר היה להתעלם והוריי הריצו אותי למיון ושם אחרי שבוע של בדיקות CT, EEG , בדיקות דם וכו' קבעו שיש לי אפילפסית נעורים (טופלתי בשניידר אצל דר' קיויתי) , התחילו לטפל בי בתרופה מסוימת שלא ממש התחלפה. לא זוכרת את שמה אבל נדמה לי שטגרטול.מעין כדור כתום קטן כזה. אחרי ההתקף הגדול, היה עוד התקף שקרה לי בזמן שישנתי בצהריים בנוכחות אימי כאשר לאחר מכן, לא יכולתי לאכול שום דבר כי כל מה שהכנסתי לפה היה פתאום מתוק בצורה מבחילה, גם זה קרה למישהו במקרה?
מאז הייתי במעקבים וEEG היה חלק מהשיגרה שלי, כאשר הדבר שהכי נרתעתי ממנו היה הג'ל הזה שלא יוצא מהראש אחר כך...(למען האמת ההבזקים האלה של האורות היו משגעים אותי עוד יותר) כאשר הרופאה אמרה שברוב המקרים האפילפסיה הזאת עוברת עם גיל התתבגרות, ואכן עם גיל התתבגרות ההתקפים הלכו והתמעטו. במשך שנים פחדתי ללכת לישון, ועד היום אני מנסה להימנע משינת צהריים. ברוך השם, אני כבר בת 20,אני כבר לא על תרופות וכבר כמה שנים שלא היה לי התקף, ואני מודה על כך לאלוקים. מצטערת על המכתב הארוך הייתי חייבת לפרוק את זה איפשהו. במשך שנים הסתרתי את ההתקפים שלי מכולם, ואף אחד לא ידע, אפילו לא האחים שלי. למרות שהם היו עדים לפחות להתקף הראשון הגדול שלי, אך מכיוון שהם היו קטנים,הם לא קישרו את זה לשום דבר. רק רציתי לאמר לכם שאני חושבת שאתם אמיצים ואל תאבדו אף פעם תקווה. אני מאמינה שיום אחד ימצאו משהו מהפכני למחלה הזאת. מאחלת לכם כל טוב וחיים בריאים כמה שיותר. שיר. (שם בדוי כמובן נ.ב. מישהו פה בפורום יש לו את אותה סוג של אפילפסיה? בדקתי באתר של אי"ל, והגעתי למסקנה שמה שהיה לי נקרא "אפילפסיה רולנדית שפירה".
