טוב, אם אתה ביפן, תלמד אומנות
יפנית. זה מוריד מהפרק את אומנויות הקונג-פו והטאי צ´י. זה עדיין משאיר מגוון רחב מאד של אומנויות. השאלה החשובה היא: מה אתה מחפש? אני אנסה לכתוב קצת על האומנויות היותר פופולריות, אבל בסופו של דבר, מה שמתאים לי לא בהכרח מתאים לך. א. קנדו - אומנות החרב. אומנות הלחימה הכי מסורתית והכי טקסית ביפן. אם אתה רוצה לקבל חתיכת תרבות כבונוס ללימודי הלחימה, זה הדבר בשבילך. האימונים הם בשריון מסורתי, ועם חרבות מבמבוק, כך שהאפשרות להגנה עצמית ברחוב היא די מצומצמת. ב. קיודו - אומנות הקשת. גם כן אומנות מאד מסורתית, אבל הדגש הוא על הצד המדיטטיבי של אומנויות הלחימה, על יכולת הריכוז. לא כ"כ מתאים להגנה עצמית, אבל די טוב למי שצריך חיזוקים ברורים. ג. ג´וג´יטסו - העתיקה באומנויות היד הריקה היפניות. וכנראה הכי מתאימה להגנה עצמית. עובדים הרבה על בריחים והטלות, והעבודה היא די "קשה" במובן שמגיעים הרבה פעמים לאזורי הכאב. ד. קראטה - התפתח מהג´וג´יטסו באוקיאנאווה (אחד האיים של יפן). טוב, אתה בטח מכיר - זו האומנות הפופולארית ביותר בעולם. מדגישה יחסית את עניין המכות והבעיטות, ויש עבודה עם כלי נשק ייחודיים שהתפתחו מכלים חקלאיים. ה. ג´ודו - אתה גם כן בטח מכיר. אומנות לחימה חדשה יחסית, שהתפתחה מהג´וג´יטסו בהדגשת שני עקרונות: 1. ריבוי הטלות ועבודת קרקע 2. הדגשת האספקט הספורטיבי של הקרבות ו. אייקידו - זו האומנות שאני עושה. אומנות הלחימה האחרונה שהוכרה לפני מלחמת העולם השנייה: כלומר האומנות המסורתית האחרונה. התפתחה משילוב של ג´וג´יטסו וקנדו, ומדגישה את האספקט הרוחני של האומנות, ואת הצורך בהשתלבות הרמונית עם התוקף כדי לנצל את כוחו. אין קרבות, ואין תחרויות. בנוסף לאלה, יש הרבה זרמים, תת-זרמים, שילובים והמצאות. צריך ללכת לראות. בסופו של דבר המורה הרבה יותר חשוב מהשיטה.