שלום חברים!../images/Emo13.gif
|בתקופה האחרונה אני עובדת המון בכל מיני דברים ולא מתפנה לכתוב. אבל אחרי סופשבוע סוער בחוץ ובפנים רציתי לשתף אתכם בכמה מחשבות שעלו בראשי בתקופה האחרונה... כמו שכתבתי אני מופיעה בכל מיני פורמטים בגנים ובבית ספר במסגרת חוגי העשרה ואחר הצהריים בספריות ובמסגרות פרטיות אחרות. ואני חושבת שהדבר החשוב לי מכל בכל מקום בו אני עובדת הוא היחס שלי לילדים! אני מתארת לעצמי שעל במות גדולות יותר זה פחות מורגש אבל במסגרות המצומצמות בהן אני עובדת הקשר הטוב שאני יוצרת עם הילדים הוא החוט שמוליך את כל המפגש וגם את ההצגה עצמה. זה בא לידי ביטוי קודם כל בנושאים בהם אני בוחרת מתוך היכרות עם הבנות שלי וילדים בכלל, חשוב לי שהנושא יהיה בליבם כך האהבה נוצרת ממבט ראשון
למשל השבוע זה היה הסיפור על "פחדרון בארון" הנפלא של מרסר מאייר ואני פיתחתי את זה לנושא הפחדים בכלל ועל הלגיטימציה של כל אחד מאיתנו לפחד. בהפעלות השתדלתי לשתף את כל הילדים ולתת גם להם במה ובהצגה... הם כבר לגמרי איתי. ובכל זאת מקומות שבהם אני חווה בעיות מסוימות הם בבית הספר ובגנים הבוגרים בעיות מסוגים שונים. בבית הספר אני נכנסת לבית ספר בבית שאן עם הצעירים שם המשמעת מאוד קשה והמורות מהדהדות את הצרחות במסדרונות. הילדים כבר מותנים להתמודדות מאוד קשוחה עם בעיות משמעת ורק הרמת קול או איום להוציא אותם מהשיעור היה פותר את בעית המשמעת. הזמן שם מאוד קצר והילדים מקבלים סך הכל שעה אחת של העשרה בשבוע! ואני לא רוצה שיפסידו את השעה הזו! החלטתי על חשבון שיעור אחד לשבת איתם על נושא המשמעת והתייעצתי עם הילדים עצמם איך פותרים בעיות משמעת? הילדים בהתחלה הציעו לשלוח למנהל או להעמיד אותם בפינה... שאלתי אותם אם זה באמת מה שהם רוצים? והם ענו בשלילה. אחר כך מצאנו יחד כמה פתרונות שיעזרו לילדים מפריעים להירגע... אמנם זה תהליך חינוכי ממושך שמתקיים במסגרת שונה לגמרי ובכל זאת זה מרתק לעקוב ולראות את השינוי! בגן ילדים אחד שנמצא ביישוב מבוסס אני נתקלת בבעיה מסוג אחר למרות שגם פה אני רואה שהילדים אוהבים אותי ואת מה שאני מביאה.. אני מקבלת מהם הרבה עקיצות ציניות והערות ביקורתיות התייעצתי עם הגננת לגבי התכנים והיא טוענת שזה לגמרי מתאים לגיל ובכל זאת אני מרגישה שזו לא לגמרי הטריטוריה שלי מכיוון שאני עובדת לצד הגננת וגם היא לא ממש יודעת איך להתמודד. אני נתקלת שם בפחות תמימות ויותר מבוכה לנוכח הבובות למרות שאני יודעת שגם ילדים בוגרים יותר שמרשים לעצמם להשתחרר נהנים ומשתפים פעולה. אשמח לשמוע מה דעתכם בנושא? וואו כמה הרבה כתבתי! כנראה שהתגעגעתי! שבת שלום! גלית
|בתקופה האחרונה אני עובדת המון בכל מיני דברים ולא מתפנה לכתוב. אבל אחרי סופשבוע סוער בחוץ ובפנים רציתי לשתף אתכם בכמה מחשבות שעלו בראשי בתקופה האחרונה... כמו שכתבתי אני מופיעה בכל מיני פורמטים בגנים ובבית ספר במסגרת חוגי העשרה ואחר הצהריים בספריות ובמסגרות פרטיות אחרות. ואני חושבת שהדבר החשוב לי מכל בכל מקום בו אני עובדת הוא היחס שלי לילדים! אני מתארת לעצמי שעל במות גדולות יותר זה פחות מורגש אבל במסגרות המצומצמות בהן אני עובדת הקשר הטוב שאני יוצרת עם הילדים הוא החוט שמוליך את כל המפגש וגם את ההצגה עצמה. זה בא לידי ביטוי קודם כל בנושאים בהם אני בוחרת מתוך היכרות עם הבנות שלי וילדים בכלל, חשוב לי שהנושא יהיה בליבם כך האהבה נוצרת ממבט ראשון
בעיקר שמתחילה חופשת סמסטר... אני ממש מסכימה איתך על עניין ההתייעצות עם הילדים ויש לי שאלה, על מה הילדים מעירים לך? התכנים ילדותיים מדי לדעתם? למה את מרגישה שזה לא הטריטוריה שלך? עד שתעני אני אגיד בנתיים שאני חושבת שיש משהו בנוכחות של גננת ושל העבודה שלך איתה שמצמיד את היחס שלהם אליה, גם אלייך. אולי תבקשי לשבת איתם בנפרד יום אחד ופשוט לשוחח איתם, הכי דוגרי, כמו שאת יודעת לעשות עם ילדים. לא יודעת באיזה גיל הם אבל את כבר תדעי להתאים את אופן הפנייה... לשאול אותם מה מפריע להם והם יגידו לך. אם אין להם בושה להעיר לך אז גם לא תהיה להם בושה לענות לך על זה. לשאול איזו פעילות תאטרון בא להם. להגיד להם שאת עובדת הרבה עם ילדים, בכל הגילאים ושאת באה בשבילם, שחשוב לך שהם יהנו וישמחו בפעילות ושאפשר להחליט ביחד, שאת תשמחי לשמוע את הרעיונות שלהם. בלי הגננת זה יעזור ליצור תחושה של בלתי פורמאליות ושל אינטימיות בניכם, שלא יראו אותך כעוד אחת מהדמויות המחנכות המציקות האלה... מה את חושבת? מתחבר לך?
