not that kind of gir
New member
שלום בנות ,חזרתי....
היום ליבי היה מוצף בהמון שימחה אך יחד עם זאת העצב גם שוב עלה... אחרי חודש של מרוץ אחר הזמן ,לקחתי יום חופש מהכל. התווסף לי אחיין (רביעי)
והיום בצהריים (היה)הברית,אכן כן השמחה גדולה וכמובן כמובן - אמא חסרה . עם יש דבר שאני לא מסמפטת בעצמי ,זה את חוסר היכולת שלי להיות שמחה-נטו, מבלי שאמא תכנס לתמונה , לפחות בלי דמעות. כשהרב ברך עמדתי שם קפואה מביטה בכולם והכל הפך לי כסרט אילם ,אני בעצם רואה שפתיים נעות אך כל- כך שקעתי והייתי מרוכזת בדמע שחונק את גרוני ומכאיב בביטני - עד כדאי כך שלא הצלחתי לשמוע קול סביבי,מלבדו שעוד רגע מתפרץ לו החוצה... קריאת "האמן" של כולם עוררה אותי מהבועה שאליה ניכנסתי וכשהתינוק המתוק והקטן הזה צרח ...הדמעות לא הפסיקו לזלוג עם המון רגשות מעורבים של כמה אני מאושרת ועוד יותר כמה אני עצובה, כן לצערי יותר עצובה בחלקי. אך ידעתי ויותר מזה ,הרגשתי באותם רגעים של "חולמנות" שאמא איתנו והיא עומדת יחד איתי, מביטה בנכד הקטן שלא זכתה להכיר. בבוקר היה לי זמן פנוי לעצמי והחלטתי שאני עושה סדר בחדר מחשב...והוצאתי מחברת מכיתה ד' שעוד אמא הייתה בחיים וכל שנה הכתוב שם ניראה לי יותר ויותר ברור וכמה הייתי שונה ואך הייתי יכולה להיות אחרת אילו אמא לא הייתה הולכת...בין היתר ניתקלתי בעוד המון דברים שגרמו לי חיוך וזכרונות נעימים, ניפרדתי מכל מה שלא היה ניראה לי שימושי ומהווה אנרגיה שלילית,עד הדבר הבא,אתן בטח מכירות את השלט בשחור לבן המודיע על פטירתו של אדם ...15 שנים שמרתי בקלסר הנדסה מכיתה ו' על אחד מהם והיום עמדה בפניי דילמה מאוד מאוד גדולה ולא ידעתי מה לעשות בזה, מאחר ואני אדם מאוד אנרגטי ומאוד מאמין ,רציתי להשליך זאת יחד עם שאר הדברים . אך...לא! לא עשיתי זאת פשוט לא יכולתי, זה היה כאלו לקבור את הכאב ואת אמא לתמיד...או אך שלא אנסח זאת ,פשוט לא יכולתי, אני מרגישה שזה לא טוב שמונח דבר כזה בבית ושזה בטוח חוסם דרכים לדברים אחרים, אך פשוט לא יכולתי!!! מה עלי לעשות? האם אני צריכה להשליך את זה? או שזה אצלי כבר 15 שנים אז מה יזיקו עוד 15 כאלה!!?? Not that kind of girl
היום ליבי היה מוצף בהמון שימחה אך יחד עם זאת העצב גם שוב עלה... אחרי חודש של מרוץ אחר הזמן ,לקחתי יום חופש מהכל. התווסף לי אחיין (רביעי)
והיום בצהריים (היה)הברית,אכן כן השמחה גדולה וכמובן כמובן - אמא חסרה . עם יש דבר שאני לא מסמפטת בעצמי ,זה את חוסר היכולת שלי להיות שמחה-נטו, מבלי שאמא תכנס לתמונה , לפחות בלי דמעות. כשהרב ברך עמדתי שם קפואה מביטה בכולם והכל הפך לי כסרט אילם ,אני בעצם רואה שפתיים נעות אך כל- כך שקעתי והייתי מרוכזת בדמע שחונק את גרוני ומכאיב בביטני - עד כדאי כך שלא הצלחתי לשמוע קול סביבי,מלבדו שעוד רגע מתפרץ לו החוצה... קריאת "האמן" של כולם עוררה אותי מהבועה שאליה ניכנסתי וכשהתינוק המתוק והקטן הזה צרח ...הדמעות לא הפסיקו לזלוג עם המון רגשות מעורבים של כמה אני מאושרת ועוד יותר כמה אני עצובה, כן לצערי יותר עצובה בחלקי. אך ידעתי ויותר מזה ,הרגשתי באותם רגעים של "חולמנות" שאמא איתנו והיא עומדת יחד איתי, מביטה בנכד הקטן שלא זכתה להכיר. בבוקר היה לי זמן פנוי לעצמי והחלטתי שאני עושה סדר בחדר מחשב...והוצאתי מחברת מכיתה ד' שעוד אמא הייתה בחיים וכל שנה הכתוב שם ניראה לי יותר ויותר ברור וכמה הייתי שונה ואך הייתי יכולה להיות אחרת אילו אמא לא הייתה הולכת...בין היתר ניתקלתי בעוד המון דברים שגרמו לי חיוך וזכרונות נעימים, ניפרדתי מכל מה שלא היה ניראה לי שימושי ומהווה אנרגיה שלילית,עד הדבר הבא,אתן בטח מכירות את השלט בשחור לבן המודיע על פטירתו של אדם ...15 שנים שמרתי בקלסר הנדסה מכיתה ו' על אחד מהם והיום עמדה בפניי דילמה מאוד מאוד גדולה ולא ידעתי מה לעשות בזה, מאחר ואני אדם מאוד אנרגטי ומאוד מאמין ,רציתי להשליך זאת יחד עם שאר הדברים . אך...לא! לא עשיתי זאת פשוט לא יכולתי, זה היה כאלו לקבור את הכאב ואת אמא לתמיד...או אך שלא אנסח זאת ,פשוט לא יכולתי, אני מרגישה שזה לא טוב שמונח דבר כזה בבית ושזה בטוח חוסם דרכים לדברים אחרים, אך פשוט לא יכולתי!!! מה עלי לעשות? האם אני צריכה להשליך את זה? או שזה אצלי כבר 15 שנים אז מה יזיקו עוד 15 כאלה!!?? Not that kind of girl
