שלום, אני נוסעת
אני דוקא מעדיפה שחלקכם תלוו אותי הלאה. וכן יש לי אשליות ותקוות לגבי שנת השירות שלי. טוב מיציתי את כל מה שאפשר למצות מלונדון. אני אמנם עוזבת, בערך לנצח, רק ביום שני בצהריים, אבל זאת הודעת הפרידה הרשמית שלי. וכשהתחלתי אותה לא התכוונתי שהיא תהייה רגשנית, אבל על פי מצב הרוח ומתוך רצף האירועים האחרונים אני מניחה שהיא בסוף תצא כזאת. קוו לטוב. היה לי חופש גדול אחרון, חופש גדול של פרידה. פרידה כזאת מהאנשים שאני אוהבת, מהמשפחה שלי ומהחיים הקודמים שלי. ועכשיו גם פרידה מכם. וזה לא שהם כולם ימותו עכשיו (או לחילופין-אני) אבל זה בהחלט לא יהיה אותו הדבר. היה לי חופש של סיכום של החיים שלי עד עכשיו. של הבן אדם שיצאתי, של מה שעברתי בדרך לפה, סיכום של ההישגים והנפילות שלי. חופש של חשבון נפש, או סתם הצגת חשבונית שמנסה להיות כמה שיותר מלאה במי אני ובמהם החיים שלי. אל תראו אותי ככה, אני אפילו לא קרובה אל התשובה המלאה. אבל יש משהו בסיום של החלק הזה של החיים שהופך את כל הדברים שפשוט היו שם עד עכשיו, למין קטע מסודר כזה. אני מודדת פתאום ורושמת וכמה ובאיזו איכות- אם זה החברים, או האהבות, או האופי או ההישגים, הציונים, תקופת התיכון, תקופת היסודי והחטיבה, ולפני. כל רצף האירועים של החיים שלי הופך לי מול העיניים לפסיפס קצת יותר מוגדר שמתקרב לייצג את מי שאני, או את החיים שלי. ההרגשה היא שעד עכשיו התעצבתי, הפכתי לבן אדם, ועכשיו אני יוצאת עם מה שיש אל העולם. מנסה לבדוק מה אפשר לעשות עם זה. למרות שאני עוד לא בן אדם גמור- תפיסת העולם שלי, היעדים שלי והמסלול עליו אני הולכת- כבר ברורים לי. היה לי חופש גדול של סופים, ועכשיו מתחילות ההתחלות. או בעצם ההתחלה. זהו. אני מעדיפה לא להמשיך, אבל יש לי כמה מילים אליכם. אל פורום שאני עוזבת לא ברגע השיא שלי איתו, אפילו לא ברגע די גבוה. האמת שמי שמכיר אותי יודע שהקשר שלי היום עם הפורום לא ממש, איך לומר, קיים. אבל אני כותבת פה, כי אני יודעת שאותם האנשים שעשו לי כמה חודשים יפים ותומכים בתקופות השיא שלי עם הפורום, עדיין קוראים פה-וזה המקום לפנות אליהם. אותם אלו ממקודם (שמכירים אותי) יודעים שאני שונאת לנקוט בשמות בהודעות כלליות, אבל אני עשה את זה בכל זאת. כשאני אשכח חלק מכם, זה לא הופך אתכם לפחות חשובים, זה הופך אותי ליותר סנילית-תאמינו לי בקטע הזה. קודם כל,ואחרי זה אם יהיו לי עניינים אישיים עם מי מכם, אני אכתוב גם אותם אל כולכם-החברים שלי בתקופות אלו ואחרות- גל, נדב, מרון, רותם, רעות, תומר, שגיא, מיכאל (זה שבסוף בא), ספיר, נוץ', מורי, הדס (וואוו, אתם הרבה). אני אוהבת המון. אתם מקסימים ועשיתם לי הרבה כיף כשנפגשנו (אולי תבואו להפרד ממני?) וכשדיברנו, וכשהייתם שם בשבילי כשהייתי צריכה שתהיו שם. בשיחות אל תוך הלילה, או בשיתוף חוויות אחרי הופעות משותפות. אתם האנשים. אלו שבגללם היה לי פה כל כך טוב כשהיה לי רע, אלו שנתנו לי לראות, אחרי היכרות קצרה, כל כך הרבה נקודות אור, ועזרו לפעמים לתקן נקודות רעות. שעשו איתי המון כיף, והשתתפו איתי לפעמים ברגשות עלובים ונסתרים של הערצה לבן אדם זר (הבה נהלל את האל על חלוף הימים הנ"ל). הייתם קהילה של ממש בשבילי, סוג של תוספת לחיים שהיו אמנם מספיק מלאים, אבל יותר כייפים יחד איתכם. ואולי אני אמצא כמה מילים לומר לכם בנפרד. אולי לא. אני נותנת לזה סיכוי. גל. מבחינתי אתה הגדול מכולם. ואחד הגדולים אפילו בין חברי הקרובים בלי שום קשר אל הפורום. למרות שבזמן האחרון הקשר ביננו התנתק, למרות שבקצב הזה אני בטוחה שגם לא יהיה כזה בהמשך (וזה עצוב לי מאוד), יש בי אליך המון המון אהבה. המון, אני לא יודעת להסביר לך כמה. אתה היית בשבילי בדיוק מה שהייתי צריכה. וזה לא תחליף לבן זוג, כמו שפעם אמרנו, כי בתקופה האחרונה, לא הרגשתי שאני צריכה אותך פחות. וזה גם לא בן אדם בר תחליף שמילא תפקיד מסויים בחיים שלי (אהבתי את השיחות האלו). זה היית בדיוק אתה, לא שום ממלא מקום. אהבת אותי (אתה עדיין אוהב אותי) וזה היה בשבילי המון. נתת לי להרגיש טוב עם עצמי, כי ידעת שזה מה שאני צריכה. ידעת לא לבקר אותי במקומות שביקורת לא הייתה עוזרת. ידעת להיות בעלי כשהייתי צריכה אחד כזה. להגיד לי תמיד את הדבר הנכון, לראות מה קורה בראש שלי מלהסתכל עליי-לראות מה קורה לי בראש, ובכל זאת לא לחשוב שאני עלובה. ידעת להסביר לי כבר בקיץ שעבר את מה שאני יודעת רק עכשיו על האהבה שלי. נתת לי להרגיש הכי חשובה בעולם כשאני איתך. ואתה היית הכי חשוב בעולם בתקופה מסויימת, אפילו בלי לדעת את זה. ואז הגיע ג'יימס. מכאן הכל נהייה קסום (סתם, סתם). אז תודה, בגדול תודה. טוב אני מתנצלת, זה נהייה מאוחר, הבאים יהיו קצרים יותר. מרוני הקשר איתך היה מאוד תומך, לא מחייב, אבל בדיוק במקום. בתקופת הטלפונים זה היה מצויין ומעודד (בהתחשב בציוני הבגרויות שלי, אני לא יודעת כמה המינון היה במקום, אבל שיהיה). אתה מצויין בשבילי, אתה אוזן קשבת ופה מעודד. ואתה מקדיש לי שירים, שזה קסום לגמרי. אני אוהבת אותך מאוד. אין שמחה ממני בעולם על האהבה שאתה ורעות מצאתם אחד אצל השני, את שניכם אני אוהבת המונים, שניכם אנשים יפים מאיפה שלא תסתכלו על זה, ופשוט כיף לראות אתכם יחד. נדב וואוו, להיות ידידה שלך, זו חוויה מיוחדת. ואני חושבת שבאיזה שהוא מקום הקשר ביננו מפריח את המשפט "אמור לי מי חברייך ואומר לך מי אתה". אני מצאתי בך אדם יפה ורגיש שלהיות איתו בחברות זאת זכות גדולה(אנחנו חייבים למצוא דרך לארגן לנו עוד ימי כיף). מגיעה לך מלא אהבה. אז קראתי לאחור, (עכשיו זאת אהבה) וזה מספיק לבינתיים. המילים שנאמרו קודם אל כל קבוצת האנשים הזאת התכוונה ישר אליכם, אל כל אחד מכם. אז זהו. אני אומרת תודה גדולה, לשגיא ותומר שדאגו שיהיה כאן פורום ושיהיה טוב כשהיה, ולכל אחד מכם שבאופי הייחודי לו הפך אתו בתקופה הטובה למקום שכיף להיות בו ויציב להישען עליו. מוזר שאני מדברת ככה על קטע וירטואלי. עם הרבה אהבה, ואיתותי פרידה חופית, ה חופית
אני דוקא מעדיפה שחלקכם תלוו אותי הלאה. וכן יש לי אשליות ותקוות לגבי שנת השירות שלי. טוב מיציתי את כל מה שאפשר למצות מלונדון. אני אמנם עוזבת, בערך לנצח, רק ביום שני בצהריים, אבל זאת הודעת הפרידה הרשמית שלי. וכשהתחלתי אותה לא התכוונתי שהיא תהייה רגשנית, אבל על פי מצב הרוח ומתוך רצף האירועים האחרונים אני מניחה שהיא בסוף תצא כזאת. קוו לטוב. היה לי חופש גדול אחרון, חופש גדול של פרידה. פרידה כזאת מהאנשים שאני אוהבת, מהמשפחה שלי ומהחיים הקודמים שלי. ועכשיו גם פרידה מכם. וזה לא שהם כולם ימותו עכשיו (או לחילופין-אני) אבל זה בהחלט לא יהיה אותו הדבר. היה לי חופש של סיכום של החיים שלי עד עכשיו. של הבן אדם שיצאתי, של מה שעברתי בדרך לפה, סיכום של ההישגים והנפילות שלי. חופש של חשבון נפש, או סתם הצגת חשבונית שמנסה להיות כמה שיותר מלאה במי אני ובמהם החיים שלי. אל תראו אותי ככה, אני אפילו לא קרובה אל התשובה המלאה. אבל יש משהו בסיום של החלק הזה של החיים שהופך את כל הדברים שפשוט היו שם עד עכשיו, למין קטע מסודר כזה. אני מודדת פתאום ורושמת וכמה ובאיזו איכות- אם זה החברים, או האהבות, או האופי או ההישגים, הציונים, תקופת התיכון, תקופת היסודי והחטיבה, ולפני. כל רצף האירועים של החיים שלי הופך לי מול העיניים לפסיפס קצת יותר מוגדר שמתקרב לייצג את מי שאני, או את החיים שלי. ההרגשה היא שעד עכשיו התעצבתי, הפכתי לבן אדם, ועכשיו אני יוצאת עם מה שיש אל העולם. מנסה לבדוק מה אפשר לעשות עם זה. למרות שאני עוד לא בן אדם גמור- תפיסת העולם שלי, היעדים שלי והמסלול עליו אני הולכת- כבר ברורים לי. היה לי חופש גדול של סופים, ועכשיו מתחילות ההתחלות. או בעצם ההתחלה. זהו. אני מעדיפה לא להמשיך, אבל יש לי כמה מילים אליכם. אל פורום שאני עוזבת לא ברגע השיא שלי איתו, אפילו לא ברגע די גבוה. האמת שמי שמכיר אותי יודע שהקשר שלי היום עם הפורום לא ממש, איך לומר, קיים. אבל אני כותבת פה, כי אני יודעת שאותם האנשים שעשו לי כמה חודשים יפים ותומכים בתקופות השיא שלי עם הפורום, עדיין קוראים פה-וזה המקום לפנות אליהם. אותם אלו ממקודם (שמכירים אותי) יודעים שאני שונאת לנקוט בשמות בהודעות כלליות, אבל אני עשה את זה בכל זאת. כשאני אשכח חלק מכם, זה לא הופך אתכם לפחות חשובים, זה הופך אותי ליותר סנילית-תאמינו לי בקטע הזה. קודם כל,ואחרי זה אם יהיו לי עניינים אישיים עם מי מכם, אני אכתוב גם אותם אל כולכם-החברים שלי בתקופות אלו ואחרות- גל, נדב, מרון, רותם, רעות, תומר, שגיא, מיכאל (זה שבסוף בא), ספיר, נוץ', מורי, הדס (וואוו, אתם הרבה). אני אוהבת המון. אתם מקסימים ועשיתם לי הרבה כיף כשנפגשנו (אולי תבואו להפרד ממני?) וכשדיברנו, וכשהייתם שם בשבילי כשהייתי צריכה שתהיו שם. בשיחות אל תוך הלילה, או בשיתוף חוויות אחרי הופעות משותפות. אתם האנשים. אלו שבגללם היה לי פה כל כך טוב כשהיה לי רע, אלו שנתנו לי לראות, אחרי היכרות קצרה, כל כך הרבה נקודות אור, ועזרו לפעמים לתקן נקודות רעות. שעשו איתי המון כיף, והשתתפו איתי לפעמים ברגשות עלובים ונסתרים של הערצה לבן אדם זר (הבה נהלל את האל על חלוף הימים הנ"ל). הייתם קהילה של ממש בשבילי, סוג של תוספת לחיים שהיו אמנם מספיק מלאים, אבל יותר כייפים יחד איתכם. ואולי אני אמצא כמה מילים לומר לכם בנפרד. אולי לא. אני נותנת לזה סיכוי. גל. מבחינתי אתה הגדול מכולם. ואחד הגדולים אפילו בין חברי הקרובים בלי שום קשר אל הפורום. למרות שבזמן האחרון הקשר ביננו התנתק, למרות שבקצב הזה אני בטוחה שגם לא יהיה כזה בהמשך (וזה עצוב לי מאוד), יש בי אליך המון המון אהבה. המון, אני לא יודעת להסביר לך כמה. אתה היית בשבילי בדיוק מה שהייתי צריכה. וזה לא תחליף לבן זוג, כמו שפעם אמרנו, כי בתקופה האחרונה, לא הרגשתי שאני צריכה אותך פחות. וזה גם לא בן אדם בר תחליף שמילא תפקיד מסויים בחיים שלי (אהבתי את השיחות האלו). זה היית בדיוק אתה, לא שום ממלא מקום. אהבת אותי (אתה עדיין אוהב אותי) וזה היה בשבילי המון. נתת לי להרגיש טוב עם עצמי, כי ידעת שזה מה שאני צריכה. ידעת לא לבקר אותי במקומות שביקורת לא הייתה עוזרת. ידעת להיות בעלי כשהייתי צריכה אחד כזה. להגיד לי תמיד את הדבר הנכון, לראות מה קורה בראש שלי מלהסתכל עליי-לראות מה קורה לי בראש, ובכל זאת לא לחשוב שאני עלובה. ידעת להסביר לי כבר בקיץ שעבר את מה שאני יודעת רק עכשיו על האהבה שלי. נתת לי להרגיש הכי חשובה בעולם כשאני איתך. ואתה היית הכי חשוב בעולם בתקופה מסויימת, אפילו בלי לדעת את זה. ואז הגיע ג'יימס. מכאן הכל נהייה קסום (סתם, סתם). אז תודה, בגדול תודה. טוב אני מתנצלת, זה נהייה מאוחר, הבאים יהיו קצרים יותר. מרוני הקשר איתך היה מאוד תומך, לא מחייב, אבל בדיוק במקום. בתקופת הטלפונים זה היה מצויין ומעודד (בהתחשב בציוני הבגרויות שלי, אני לא יודעת כמה המינון היה במקום, אבל שיהיה). אתה מצויין בשבילי, אתה אוזן קשבת ופה מעודד. ואתה מקדיש לי שירים, שזה קסום לגמרי. אני אוהבת אותך מאוד. אין שמחה ממני בעולם על האהבה שאתה ורעות מצאתם אחד אצל השני, את שניכם אני אוהבת המונים, שניכם אנשים יפים מאיפה שלא תסתכלו על זה, ופשוט כיף לראות אתכם יחד. נדב וואוו, להיות ידידה שלך, זו חוויה מיוחדת. ואני חושבת שבאיזה שהוא מקום הקשר ביננו מפריח את המשפט "אמור לי מי חברייך ואומר לך מי אתה". אני מצאתי בך אדם יפה ורגיש שלהיות איתו בחברות זאת זכות גדולה(אנחנו חייבים למצוא דרך לארגן לנו עוד ימי כיף). מגיעה לך מלא אהבה. אז קראתי לאחור, (עכשיו זאת אהבה) וזה מספיק לבינתיים. המילים שנאמרו קודם אל כל קבוצת האנשים הזאת התכוונה ישר אליכם, אל כל אחד מכם. אז זהו. אני אומרת תודה גדולה, לשגיא ותומר שדאגו שיהיה כאן פורום ושיהיה טוב כשהיה, ולכל אחד מכם שבאופי הייחודי לו הפך אתו בתקופה הטובה למקום שכיף להיות בו ויציב להישען עליו. מוזר שאני מדברת ככה על קטע וירטואלי. עם הרבה אהבה, ואיתותי פרידה חופית, ה חופית
