שלום, אני יואב
ומאז ומתמיד גמגמתי בצורה זו או אחרת. אני זוכר שכשהייתי מאוד קטן, אמא שלי לקחה אותי למרפאות בדיבור למיניהם שלא ממש עזרו לי. כולם חשבו שזאת בעייה פיזית, אבל כיום אני משוכנע שזה לא כך... בקיצור, אני זוכר אירוע טראומטי אחד שקרה לי לפני 12 שנים. הלכתי למרפאה בדיבור אחת שהבטיחה ללמד אותי שיטה שלפיה אני אלמד מחדש איך לדבר תוך חלוקה נכונה של הטונים והנשימות או משהו כזה. היא לימדה אותי את השיטה במשך כמה שיעורים ולאחר מספר נסיונות דיבור, אמרתי לה שכולם יצחקו עלי כשישמעו איך אני מדבר (נשמעתי נורא עם כל הנשימות המוזרות האלה שהיא לימדה אותי). היא מצדה אמרה שאני אתקשר ל144 ואבקש שם את הטלפון שלה, ובאותו זמן אני אקליט את השיחה עם המרכזנית שם וננתח את זה אחרי זה. אני הסכמתי. לא היה לי מה להפסיד. התקשרתי ואחרי 2 שניות, המרכזנית הסתומה הזאת התחילה לצרוח עלי: "חולה נפש אחד! תלמד לדבר לפני שאתה מתקשר! אוטיסט!! תן לי את אמא שלך סוטה!". למזלי, זה היה האירוע הטראומטי היחיד בערך שעברתי שקשור לגמגום. לא שלא היו לי קטעים קשים, אבל למדתי לא לוותר לעצמי בגלל הגימגום. המון פעמים רציתי לעשות שיחת טלפון, לדבר עם מישהו, לשאול מישהו משהו וחשבתי לוותר מתוך החשש שיצחקו עלי אם יצא לי גמגום. אף פעם לא וויתרתי. נכון שברוב הגדול של הפעמים גמגמתי, אבל גם בדר"כ אף אחד לא אמר כלום וחיכה בסבלנות וגם אם כן אמרו אז לפעמים התעלמתי והפנמתי את זה ולפעמים עקצתי חזרה את מי שצחק, שירגיש קצת רע עם עצמו... הספקתי להיות בתיכון ב3 משלחות נוער, ואף פעם לא הייתי ממש ביישן וכאלה וגם עכשיו בצבא אני בתפקיד שדורש המון יחסי אנוש ואני מגמגם די הרבה אבל מי שם על זה... מי שצוחק, שיהיה לו לבריאות. הטריק זה ללמוד להסתדר עם הגמגום ולא לוותר על דברים רק בגלל עצם החשש לגמגם. ככה גם לאט לאט 'מנצחים' את הגמגום ולומדים להסתדר איתו. ככה גם עולה הבטחון והגמגום קטן. בהצלחה!
ומאז ומתמיד גמגמתי בצורה זו או אחרת. אני זוכר שכשהייתי מאוד קטן, אמא שלי לקחה אותי למרפאות בדיבור למיניהם שלא ממש עזרו לי. כולם חשבו שזאת בעייה פיזית, אבל כיום אני משוכנע שזה לא כך... בקיצור, אני זוכר אירוע טראומטי אחד שקרה לי לפני 12 שנים. הלכתי למרפאה בדיבור אחת שהבטיחה ללמד אותי שיטה שלפיה אני אלמד מחדש איך לדבר תוך חלוקה נכונה של הטונים והנשימות או משהו כזה. היא לימדה אותי את השיטה במשך כמה שיעורים ולאחר מספר נסיונות דיבור, אמרתי לה שכולם יצחקו עלי כשישמעו איך אני מדבר (נשמעתי נורא עם כל הנשימות המוזרות האלה שהיא לימדה אותי). היא מצדה אמרה שאני אתקשר ל144 ואבקש שם את הטלפון שלה, ובאותו זמן אני אקליט את השיחה עם המרכזנית שם וננתח את זה אחרי זה. אני הסכמתי. לא היה לי מה להפסיד. התקשרתי ואחרי 2 שניות, המרכזנית הסתומה הזאת התחילה לצרוח עלי: "חולה נפש אחד! תלמד לדבר לפני שאתה מתקשר! אוטיסט!! תן לי את אמא שלך סוטה!". למזלי, זה היה האירוע הטראומטי היחיד בערך שעברתי שקשור לגמגום. לא שלא היו לי קטעים קשים, אבל למדתי לא לוותר לעצמי בגלל הגימגום. המון פעמים רציתי לעשות שיחת טלפון, לדבר עם מישהו, לשאול מישהו משהו וחשבתי לוותר מתוך החשש שיצחקו עלי אם יצא לי גמגום. אף פעם לא וויתרתי. נכון שברוב הגדול של הפעמים גמגמתי, אבל גם בדר"כ אף אחד לא אמר כלום וחיכה בסבלנות וגם אם כן אמרו אז לפעמים התעלמתי והפנמתי את זה ולפעמים עקצתי חזרה את מי שצחק, שירגיש קצת רע עם עצמו... הספקתי להיות בתיכון ב3 משלחות נוער, ואף פעם לא הייתי ממש ביישן וכאלה וגם עכשיו בצבא אני בתפקיד שדורש המון יחסי אנוש ואני מגמגם די הרבה אבל מי שם על זה... מי שצוחק, שיהיה לו לבריאות. הטריק זה ללמוד להסתדר עם הגמגום ולא לוותר על דברים רק בגלל עצם החשש לגמגם. ככה גם לאט לאט 'מנצחים' את הגמגום ולומדים להסתדר איתו. ככה גם עולה הבטחון והגמגום קטן. בהצלחה!
