נצל"ש - כתבתי איזה סיפור כמו פרק
מעניין. שמו: הוידוי 2. תקציר: עזבו.. הערה: לאוהבי טומויו, לא לקרוא. לי כבר טס להונג קונג וסאקורה וקרו מרגישים קלף קלאו באיזור הפיגוינים למרות שסאקורה כבר שנתה את כל הקלפים. סאקורה קוראת לטומויו למקקרה המוזר, והן הולכות לשם בלי קרו (כי סאקורה השאירה לו ארוחה טובה
..). סאקורה מרגשיה את הקלף ואינה יודעת מהו. פתאום הקלף נכנס בה ללא ידעתה ומכניס לה את התכונה ההכי חסרה לה - התמימות. טומויו מצלמת את סאקורה ואומרת לה כמה מילות עידוד כמו תמיד וסאקורה פתאום קולטת ש... בנתיים סאקורה חושבת לעיתה במוחה האם יכול להיות שטומויו אכן.. כי לפי ההתנהגות שלה זה הגיוני ולפי ההכרה שלה היתה זה לא. סאקורה עוזרת אומץ ובנשיפה אחת שואלת אותה: "טומויו, את מאוהבת בי?" טומויו העיפה את המצלמה מידיה, טמנה את פניה בכפות ידיה ובכתה ורצה רצה לביתה כשהיא בוכה כל הדרך. הקלף באתו רגע עזב את סאקורה (כי משימתו הושלמה - לפגוע בסאקורה..). סאקורה רצתה לרוץ אחרי טומויו וצעקה:"טומויו!!". אבל אז סאקורה נזכרה בקלף ותפסה אתו בקלות והתעלפה. תוך חצי שעה התעוררה ונזכרה בטומיו!. היא רצה לביתה של טומויו וראתה ש.... כמה סבלים מעלים את החפצים האחרונים למשאית ההובלה ואת סונומי וטומויו לא ראתה.... רק ראתה שם את הלימוזינה שהיתה בטוחה שסונומי וטומויו בתוכה. היא רצה ללימוזינה אך באותה השניה שהיא הגיעה - הלימוזינה עזבה את המקום. על הבית היא ראתה את השלט 'למכירה' וסאקורה.. הלכה לביתה בוכה כל הדרך וקוראת לגזרים את קלך ה'תכונה'. סיפור עצוב
