seelinewoman
New member
שלום, אני חדשה
לא מזמן נתקלתי בפורום שלכם, והייתי המומה לגלות אותו.
השבוע ימלאו 11 שנים למותה של אמי.
ניסע אחי ואני וחברתו לאזכרה שלה, ואעשה חשבון נפש גדול,
משום שזאת השנה הראשונה שבה החלטתי לסלוח לה באמת,
וזאת בדיוק שנה מאז שהתחלתי את טיפולי הפוריות, ובדיוק החודש
אני אמורה לעבור הזרעה שנייה, אחרי שנה של סיבוכים ועיכובים,
וכב דלי מאד, כי למרות שאני רוצה ילדים ולא מסוגלת לחשוב לא
לנסות כל מה שאני יכולה כדי להרות ולהיות לאם, היתה לי שנה קשה מאד
גם נפשית וגם פיזית בדרך לזה.
שנה מטורפת של מהפכים וצמיחה וקשיים שהתגברתי עליהם בתעצומות נפש גדולים.
אני חושבת שיש דברים שאני לא מבינה עדיין והם אלה
שמעיקים עליי, אבל אני מותשת כעת מלדעת מה אני רוצה.
אני מבינה עכשיו שכל מה שאני רוצה זה שאמא שלי תחבק אותי והכל יהיה בסדר,
כי אני כבר מותשת נפשית.
אני מתגעגעת אליה, למרות הבעייתיות ביחסים שלנו, וקשה לי לבד, בלי משפחה,
וקשה לי לחשוב על עצמי אמא אם אני מתקשה לעמוד בעומס.
וזה לא שאני עלה נידף.
אני חזקה עד כדי כך שאף אחד לא רואה כמה קשה לי ואני זקוקה לתמיכה,
אז אני לא מקבלת גם כשאני מבקשת.
אתן יודעות איך זה.
כשאתן מנסות להיות גיבורות, כמו אמא שלכן,
אף אחד לא רואה את הילדה הקטנה שבכן.
אני מתנצלת שהכניסה שלי לכאן כל כך כואבת, כל כך אמוציונלית ובוכה.
אני לא כך בדרך כלל.
אני אישה שמחה ואנרגטית ופעלתנית שאי אפשר לראות עצובה.
אני לא נותנת לאנשים לראות אותי עצובה.
אבל אמא שלי מתה השבוע לפני 11 שנים,
ואין לי מי שיחבק אותי בלי לפחד, כמו אמא.
אז אולי אני פוחדת שגם אני לא אוכל לחבק את הילדים שלי
ובגלל זה אני פוחדת להרות?
אני מתפללת כל הערב לסימן כלשהו, למשהו שיגיד לי מה לעשות,
וכל מה שאני יודעת כעת הוא שאני רוצה רק להיות בשקט, ולנוח.
אני כל כך עייפה.
תודה על ההקשבה,
וסליחה אם העקתי.
לא מזמן נתקלתי בפורום שלכם, והייתי המומה לגלות אותו.
השבוע ימלאו 11 שנים למותה של אמי.
ניסע אחי ואני וחברתו לאזכרה שלה, ואעשה חשבון נפש גדול,
משום שזאת השנה הראשונה שבה החלטתי לסלוח לה באמת,
וזאת בדיוק שנה מאז שהתחלתי את טיפולי הפוריות, ובדיוק החודש
אני אמורה לעבור הזרעה שנייה, אחרי שנה של סיבוכים ועיכובים,
וכב דלי מאד, כי למרות שאני רוצה ילדים ולא מסוגלת לחשוב לא
לנסות כל מה שאני יכולה כדי להרות ולהיות לאם, היתה לי שנה קשה מאד
גם נפשית וגם פיזית בדרך לזה.
שנה מטורפת של מהפכים וצמיחה וקשיים שהתגברתי עליהם בתעצומות נפש גדולים.
אני חושבת שיש דברים שאני לא מבינה עדיין והם אלה
שמעיקים עליי, אבל אני מותשת כעת מלדעת מה אני רוצה.
אני מבינה עכשיו שכל מה שאני רוצה זה שאמא שלי תחבק אותי והכל יהיה בסדר,
כי אני כבר מותשת נפשית.
אני מתגעגעת אליה, למרות הבעייתיות ביחסים שלנו, וקשה לי לבד, בלי משפחה,
וקשה לי לחשוב על עצמי אמא אם אני מתקשה לעמוד בעומס.
וזה לא שאני עלה נידף.
אני חזקה עד כדי כך שאף אחד לא רואה כמה קשה לי ואני זקוקה לתמיכה,
אז אני לא מקבלת גם כשאני מבקשת.
אתן יודעות איך זה.
כשאתן מנסות להיות גיבורות, כמו אמא שלכן,
אף אחד לא רואה את הילדה הקטנה שבכן.
אני מתנצלת שהכניסה שלי לכאן כל כך כואבת, כל כך אמוציונלית ובוכה.
אני לא כך בדרך כלל.
אני אישה שמחה ואנרגטית ופעלתנית שאי אפשר לראות עצובה.
אני לא נותנת לאנשים לראות אותי עצובה.
אבל אמא שלי מתה השבוע לפני 11 שנים,
ואין לי מי שיחבק אותי בלי לפחד, כמו אמא.
אז אולי אני פוחדת שגם אני לא אוכל לחבק את הילדים שלי
ובגלל זה אני פוחדת להרות?
אני מתפללת כל הערב לסימן כלשהו, למשהו שיגיד לי מה לעשות,
וכל מה שאני יודעת כעת הוא שאני רוצה רק להיות בשקט, ולנוח.
אני כל כך עייפה.
תודה על ההקשבה,
וסליחה אם העקתי.
