שלום, אכזבה.
לא ידעתי לאיזה עוד פורום לקחת את זה. בגדול, אני מחפשת סוג של עידוד, זווית ראייה שעוד לא ניסיתי ואולי פתרון. מעבר לזה שאני מאוכזבת כמעט מכל אספקט של חיי נכון להיום (בת 25, רווקה ללא בן זוג, לא מרגישה מוצלחת יותר מדי בתחומי, קשיים כלכליים= חובות, בעיות חברתיות ובאופן כללי קשיים לתפקד ולישון) אני בבעיה קשה בעבודה. אני עוסקת בתחום מחקרי והתחלתי עבודת מחקר בת שנה. עברו 4 חודשים ופתאום אני מסתכלת ורואה שלא התקדמתי. לא, לא התקדמתי, הלכתי סחור וסחור ועשיתי בערך כלום. אומרים לי- "תפסיקי להסתכל לאחור". אבל אני לא יכולה. לא רק בגלל שקשה לי להבין איך אני מתקדמת קדימה בגלל שעוד לא הסקתי מסקנות על מה שהיה עד עכשיו, אלא גם בגלל שאני פרפקציוניסטית. זו ממש מחלה. נעזוב את הפרפקציוניזם בצד... אני מנסה להגיע אפילו לנגיעה מינימאלית של סידור החומר. כל מה שנשאר לי זה סופי שבוע, כי במהלך השבוע צריך להתקדם לאנשהו (גם אם זה במעגלים...) ואין ברירה. לבקש חופש אני כבר לא יכולה כי עשיתי את זה כבר כל כך הרבה פעמים שאי אפשר לבקש עוד אחד, ואני כבר יודעת שכנראה שזה לא מה שיעזור לי על סמך ניסיון העבר. אני יושבת בעבודה עכשיו כי חשבתי שזה יעזור לי להתרכז- אבל אני לא מסוגלת. הקירות סוגרים עליי, יש לי תחושת מחנק בגרון ודמעות נקוות בעיניי. אין לי דרך לתאר לאף אחד כמה דברים יש לי לסדר. הכל חג לי מסביב לראש, בכל מקום זרוקים דברים שרציתי שיהיו במקומם בסידור מושלם. אני תוהה איפה עובר הגבול בין- "אני חייב פסק זמן כי אני במעין התמוטטות עצבים" להעמדת הפנים הזו שהכל בר תיקון קוסמטי. שאולי קצת מבולגן לי אבל הכל יסתדר בסוף. אני תוהה מתי משהו הוא פטאלי וסופני ומתי לא. אני תוהה מתי אני צריכה להודות בפני הסביבה שאני לא כל כך בשליטה ומוכשרת ומעורה ומסתדרת. מהי בדיוק הנקודה שבה מודים בכשלון ומי מוכן לתת לי בכלל פסק זמן מהחיים להתארגן. האם זה משהו שצריך לקחת בכוח ומתי יודעים שזו הנקודה?
לא ידעתי לאיזה עוד פורום לקחת את זה. בגדול, אני מחפשת סוג של עידוד, זווית ראייה שעוד לא ניסיתי ואולי פתרון. מעבר לזה שאני מאוכזבת כמעט מכל אספקט של חיי נכון להיום (בת 25, רווקה ללא בן זוג, לא מרגישה מוצלחת יותר מדי בתחומי, קשיים כלכליים= חובות, בעיות חברתיות ובאופן כללי קשיים לתפקד ולישון) אני בבעיה קשה בעבודה. אני עוסקת בתחום מחקרי והתחלתי עבודת מחקר בת שנה. עברו 4 חודשים ופתאום אני מסתכלת ורואה שלא התקדמתי. לא, לא התקדמתי, הלכתי סחור וסחור ועשיתי בערך כלום. אומרים לי- "תפסיקי להסתכל לאחור". אבל אני לא יכולה. לא רק בגלל שקשה לי להבין איך אני מתקדמת קדימה בגלל שעוד לא הסקתי מסקנות על מה שהיה עד עכשיו, אלא גם בגלל שאני פרפקציוניסטית. זו ממש מחלה. נעזוב את הפרפקציוניזם בצד... אני מנסה להגיע אפילו לנגיעה מינימאלית של סידור החומר. כל מה שנשאר לי זה סופי שבוע, כי במהלך השבוע צריך להתקדם לאנשהו (גם אם זה במעגלים...) ואין ברירה. לבקש חופש אני כבר לא יכולה כי עשיתי את זה כבר כל כך הרבה פעמים שאי אפשר לבקש עוד אחד, ואני כבר יודעת שכנראה שזה לא מה שיעזור לי על סמך ניסיון העבר. אני יושבת בעבודה עכשיו כי חשבתי שזה יעזור לי להתרכז- אבל אני לא מסוגלת. הקירות סוגרים עליי, יש לי תחושת מחנק בגרון ודמעות נקוות בעיניי. אין לי דרך לתאר לאף אחד כמה דברים יש לי לסדר. הכל חג לי מסביב לראש, בכל מקום זרוקים דברים שרציתי שיהיו במקומם בסידור מושלם. אני תוהה איפה עובר הגבול בין- "אני חייב פסק זמן כי אני במעין התמוטטות עצבים" להעמדת הפנים הזו שהכל בר תיקון קוסמטי. שאולי קצת מבולגן לי אבל הכל יסתדר בסוף. אני תוהה מתי משהו הוא פטאלי וסופני ומתי לא. אני תוהה מתי אני צריכה להודות בפני הסביבה שאני לא כל כך בשליטה ומוכשרת ומעורה ומסתדרת. מהי בדיוק הנקודה שבה מודים בכשלון ומי מוכן לתת לי בכלל פסק זמן מהחיים להתארגן. האם זה משהו שצריך לקחת בכוח ומתי יודעים שזו הנקודה?