נמאס להתבחשש
New member
שלבים ורגרסיות
השלבים. שלבי היציאה בשאלה שלב ראשון הוא פחד מלהיות חילוני. שאני אהיה חילוניה ריקנית שכל עולמה מסתכם בסמים ורצח. הרי ככה הוצג בפני העולם החילוני. עולם צבעוני מפתה אך ריק. בשיעורי השקפה בכיתה י"ב. כן, אנחנו כבר בי"ב ואפשר לדבר איתנו על נושאים כבדים כמו גיוס טהרת המשפחה והריק החילוני. פחדתי להיות חילונית. להפסיק לחשוב להיטמע ולהתעמק בדברים הכי לא חשובים. בפירוש לא רציתי להיות חילונית. בהתחלה רציתי להיות פחות חרדית. הרגיזה אותי ההתבטלות המוחלטת לרבי. הרצון והשאיפה להידמות לו עד הפרטים הקטנים. הנבירה והדבקות לדברים לא מהותים והפיכת הטפל מאוד למכריע. אתם מסלפים את היהדות ואת רצון האל. אמרתי לכל מי שרק רצה לשמוע. והחלטתי להתמקד בעיקר שהוא רצון להשתפר כל הזמן. לההפך לאדם טוב ומיטיב. כמו שאלוהים רוצה שאהיה. הרי כתוב במפורש שעל מצוות שבין אדם לחברו אין יומכיפור מכפר. ומה שה' רוצה שנהיה טובים אחד לשני. אבל גם החיצונית חשובה. לפחות להגדרה העצמית. אז הצבתי לעצמי גבולות. מצחיק להיזכר בזה עכשיו. מותר ללכת בלי גרבים אבל לא עם חצאית קצרה. חולצה עם פתח צוואר מעט מאוורר אבל בלי שרואים את הציצי וגם לא את הפס. להתפלל רק שחרית . ללחוץ יד לידידים אבל לא לחבק. והגבולות האלה הוזזו מעט בכל פעם. עד שאבדו או איבדו משמעות. לא זוכרת מה קדם למה. ובתהליך ארוך מייגע רווי מחשבות נפילות עליות ומורדות אבד לי האלוהים היהודותי אי שם. הפסקתי להאמין. הכל קרס חרב. ואני לא רציתי. לא רציתי להיות חילונית בפרוש לא. התגלגלתי לזה אולי דורדרתי אולי התפכחתי אולי ניצלתי אולי באמת יוסיף דעת יוסיף מכאוב. השלב השני אחרי הבלבול הוא החיפוש אחר שותפים לגורל. הכי הלחיץ אותי שמשהו לא בסדר איתי. איך אני מסוגלת לחשוב כך. אני גילתי משהו חדש? כולם טיפשים ועיוורים? למזלי פחות או יותר בשלב הזה הכרתי את הפורום. איזו הקלה. האמת, שלדעתי כיום היציאה בשאלה הרבה יותר "מלוקססת" יש את הפורום יש את הלל כמעט נוח ומתבקש לצאת. השלב הזה היה מלא חוויות. הכרות עם אנשים. התפעמות מיכולת התקשור שלי איתם. איזה כייף שאחרי עשרים ומשהו שנה אני מוצאת מישהו ויותר ממישהו שבאמת באמת מבין על מה אני מדברת. שאומר בדיוק את מה שחשבתי. שמסדר לי הראש. ואז אני מתוודעת לסיפורים ואני קצת מתביישת בדרמה הגדולה שאני מחוללת לעצמי סביב השינויים שלי כי יש כאן אנשים שפאקינג עברו שבעה מדורים ועוד קצת. אז אני מתלהבת אני מתרגשת אני רוצה להיות איתם עוד ועוד. אני נקשרת ברמות שלא ידעתי שאפשר. מתערבבת ומעורבבת ומוצאת חברה איכותית ותומכת. ואז זה נמאס. כמה אפשר לדבר על אלוהים? לצחוק על דתיים. להסתובב עם חבורת הסרוטים, שותפיי לסריטות. אז אני נכנסת פחות לפורום. ממעטת במפגשים שרוב הסיכויים שהתבחששות רצינית תהיה בהם. עוברים ימים שלמים שאני בכלל לא מהרהרת ביציאה. איזה יופי איזה כייף. אני מתחילה לסגל לעצמי חיים ואישיות שהיא הרבה יותר רחבה ועמוקה מיוצאת בשאלה. אני כמעט לא שם. הביקורים בבית נהיים יותר תכופים אבל כבר לא עולה מהם תחושת חידלון עמוקה ועצב מסר. אני באה הביתה וחוזרת משם עם חיוך. ולא בגלל שהם יצאו מהסרט שלהם. לא בגלל שהם לא מנסים להכניס לי הערות קטנות ומבטים נוקבים. לא בגלל שהפער התרבותי הצטמצם ולו במלימטר. אפילו לא בגלל העדר תחושת הריחוק והכאב על אובדן השייכות. כי זה קיים. אוהו איך קיים. אבל אני שלמה. אני מעכלת את המצב. אני מבינה אותו. קשה לי עם מורכבותו אני לומדת לסדר לעצמי את הפזל המאוד מסובך הזה ואיכשהו להתנווט בתוכו כמעט בלי כאבי לב. ואיזה תהליך ארוך זה. לא האמנתי שאי פעם אני ארגיש שלמות כזו. חיבור כזה בין העבר ההווה והמשפחה. והנה משהו טוב ובריא מתחיל להתרקם. אבל היום, במסנג'ר סיפרה לי חברה מפעם על האסון. שלושה בחורים צעירים שיכלו להיות האחים שלי נהרגו בתאונת דרכים בדרך ל'מבצעים' באיזשהוא בסיס צבאי. איזה כאב לב נוראי חשתי. איזו צביטה. ואני מנסה להבין למה. הרי אני לא מכירה אותם אישית. אפילו ההכרות עם המשפחות היא רפרפנית. אבל כואב לי כל כך. אני בוכה עליהם. אני כל כך רוצה עכשיו להיות חלק מהקהילה ההמומה והכואבת. לומר משניות ופרקי תהילים. לקבל החלטה טובה. להאמין שזה ניסיון. שזה מסימני הגאולה. שטוב להם עכשיו שהם בגן עדן מאיצים ברבי שיתגלה כבר. ואני לא. אני קוראת את הכתבה את התגובות ההמומות את הצער את ההלם שזה קרה לשלוחי המצווה. ואני מבינה עד כמה אני חלק. זה סיזפי ומדכא. רע לי עכשיו מאוד. התקשרתי לאחיי שהוא בן גילם של הבחורים. רציתי להשתתף איתו לנחם לדמוע. להדבק באיזשהיא דרך בביחד הזה שהוא כבר לא חלק ממני. שחשבתי שהתפטרתי ממנו לנצח והנה הוא מכה בי. אחי לא עונה. בהודעה שלו הוא מבקש להשאיר שם וטלפון ומקווה שהמשיח יתגלה הרבה לפני שהוא יחזור. ויחי המלך.
השלבים. שלבי היציאה בשאלה שלב ראשון הוא פחד מלהיות חילוני. שאני אהיה חילוניה ריקנית שכל עולמה מסתכם בסמים ורצח. הרי ככה הוצג בפני העולם החילוני. עולם צבעוני מפתה אך ריק. בשיעורי השקפה בכיתה י"ב. כן, אנחנו כבר בי"ב ואפשר לדבר איתנו על נושאים כבדים כמו גיוס טהרת המשפחה והריק החילוני. פחדתי להיות חילונית. להפסיק לחשוב להיטמע ולהתעמק בדברים הכי לא חשובים. בפירוש לא רציתי להיות חילונית. בהתחלה רציתי להיות פחות חרדית. הרגיזה אותי ההתבטלות המוחלטת לרבי. הרצון והשאיפה להידמות לו עד הפרטים הקטנים. הנבירה והדבקות לדברים לא מהותים והפיכת הטפל מאוד למכריע. אתם מסלפים את היהדות ואת רצון האל. אמרתי לכל מי שרק רצה לשמוע. והחלטתי להתמקד בעיקר שהוא רצון להשתפר כל הזמן. לההפך לאדם טוב ומיטיב. כמו שאלוהים רוצה שאהיה. הרי כתוב במפורש שעל מצוות שבין אדם לחברו אין יומכיפור מכפר. ומה שה' רוצה שנהיה טובים אחד לשני. אבל גם החיצונית חשובה. לפחות להגדרה העצמית. אז הצבתי לעצמי גבולות. מצחיק להיזכר בזה עכשיו. מותר ללכת בלי גרבים אבל לא עם חצאית קצרה. חולצה עם פתח צוואר מעט מאוורר אבל בלי שרואים את הציצי וגם לא את הפס. להתפלל רק שחרית . ללחוץ יד לידידים אבל לא לחבק. והגבולות האלה הוזזו מעט בכל פעם. עד שאבדו או איבדו משמעות. לא זוכרת מה קדם למה. ובתהליך ארוך מייגע רווי מחשבות נפילות עליות ומורדות אבד לי האלוהים היהודותי אי שם. הפסקתי להאמין. הכל קרס חרב. ואני לא רציתי. לא רציתי להיות חילונית בפרוש לא. התגלגלתי לזה אולי דורדרתי אולי התפכחתי אולי ניצלתי אולי באמת יוסיף דעת יוסיף מכאוב. השלב השני אחרי הבלבול הוא החיפוש אחר שותפים לגורל. הכי הלחיץ אותי שמשהו לא בסדר איתי. איך אני מסוגלת לחשוב כך. אני גילתי משהו חדש? כולם טיפשים ועיוורים? למזלי פחות או יותר בשלב הזה הכרתי את הפורום. איזו הקלה. האמת, שלדעתי כיום היציאה בשאלה הרבה יותר "מלוקססת" יש את הפורום יש את הלל כמעט נוח ומתבקש לצאת. השלב הזה היה מלא חוויות. הכרות עם אנשים. התפעמות מיכולת התקשור שלי איתם. איזה כייף שאחרי עשרים ומשהו שנה אני מוצאת מישהו ויותר ממישהו שבאמת באמת מבין על מה אני מדברת. שאומר בדיוק את מה שחשבתי. שמסדר לי הראש. ואז אני מתוודעת לסיפורים ואני קצת מתביישת בדרמה הגדולה שאני מחוללת לעצמי סביב השינויים שלי כי יש כאן אנשים שפאקינג עברו שבעה מדורים ועוד קצת. אז אני מתלהבת אני מתרגשת אני רוצה להיות איתם עוד ועוד. אני נקשרת ברמות שלא ידעתי שאפשר. מתערבבת ומעורבבת ומוצאת חברה איכותית ותומכת. ואז זה נמאס. כמה אפשר לדבר על אלוהים? לצחוק על דתיים. להסתובב עם חבורת הסרוטים, שותפיי לסריטות. אז אני נכנסת פחות לפורום. ממעטת במפגשים שרוב הסיכויים שהתבחששות רצינית תהיה בהם. עוברים ימים שלמים שאני בכלל לא מהרהרת ביציאה. איזה יופי איזה כייף. אני מתחילה לסגל לעצמי חיים ואישיות שהיא הרבה יותר רחבה ועמוקה מיוצאת בשאלה. אני כמעט לא שם. הביקורים בבית נהיים יותר תכופים אבל כבר לא עולה מהם תחושת חידלון עמוקה ועצב מסר. אני באה הביתה וחוזרת משם עם חיוך. ולא בגלל שהם יצאו מהסרט שלהם. לא בגלל שהם לא מנסים להכניס לי הערות קטנות ומבטים נוקבים. לא בגלל שהפער התרבותי הצטמצם ולו במלימטר. אפילו לא בגלל העדר תחושת הריחוק והכאב על אובדן השייכות. כי זה קיים. אוהו איך קיים. אבל אני שלמה. אני מעכלת את המצב. אני מבינה אותו. קשה לי עם מורכבותו אני לומדת לסדר לעצמי את הפזל המאוד מסובך הזה ואיכשהו להתנווט בתוכו כמעט בלי כאבי לב. ואיזה תהליך ארוך זה. לא האמנתי שאי פעם אני ארגיש שלמות כזו. חיבור כזה בין העבר ההווה והמשפחה. והנה משהו טוב ובריא מתחיל להתרקם. אבל היום, במסנג'ר סיפרה לי חברה מפעם על האסון. שלושה בחורים צעירים שיכלו להיות האחים שלי נהרגו בתאונת דרכים בדרך ל'מבצעים' באיזשהוא בסיס צבאי. איזה כאב לב נוראי חשתי. איזו צביטה. ואני מנסה להבין למה. הרי אני לא מכירה אותם אישית. אפילו ההכרות עם המשפחות היא רפרפנית. אבל כואב לי כל כך. אני בוכה עליהם. אני כל כך רוצה עכשיו להיות חלק מהקהילה ההמומה והכואבת. לומר משניות ופרקי תהילים. לקבל החלטה טובה. להאמין שזה ניסיון. שזה מסימני הגאולה. שטוב להם עכשיו שהם בגן עדן מאיצים ברבי שיתגלה כבר. ואני לא. אני קוראת את הכתבה את התגובות ההמומות את הצער את ההלם שזה קרה לשלוחי המצווה. ואני מבינה עד כמה אני חלק. זה סיזפי ומדכא. רע לי עכשיו מאוד. התקשרתי לאחיי שהוא בן גילם של הבחורים. רציתי להשתתף איתו לנחם לדמוע. להדבק באיזשהיא דרך בביחד הזה שהוא כבר לא חלק ממני. שחשבתי שהתפטרתי ממנו לנצח והנה הוא מכה בי. אחי לא עונה. בהודעה שלו הוא מבקש להשאיר שם וטלפון ומקווה שהמשיח יתגלה הרבה לפני שהוא יחזור. ויחי המלך.
))