שיתוף
אני ממש כועסת על אבא שלי. כל השנים הרגשתי תמיד ביקורת כלפי ולא הייתה הרבה הכלה וקבלה.
עד היום זה ככה. הוא פשוט חודר לי לחיים וזה לא מתאים. זה משהו שנותן לי תחושה שאני רוצה להיות רחוק רחוק ממנו, ולחיות את חייו בצורה שמתאימה לי.
זה מתחיל מזה שהוא מעיר לי למה אני יוצאת בערב ועד לכמות המים שאני שותה.
זה הרבה גם בקטע של האוכל.
אתמול הוא שאל אותי למה בשעה כזאת(מאוחר בערב) אני אוכלת X, והוא מתעלם בעצם מהמון דברים.
הוא מתעלם מזה שאני בן אדם עובד ושאם אני לא אוכל לפחות את כמות המינימום שאני צריכה לאכול אני אקרוס. מזה שאני מנסה להלחם בכל הכוח לצאת מזה.
מזה שהוא רואה לפעמים שאני מביאה את עצמי למקומות קיצוניים.
מזה שהוא מרשה לעצמו לעשות מה שבא לו וחיי את חייו בצורה שרחוקה מאוד משלמות(שיסתכל במראה קודם כל...) ותמיד מצפה מאחרים להיות איזה משהו נשגב.
תמיד הוא זורק את ההערות שלו בציניות כזו ובאדישות, כאילו כל הכל מותר לו.
זה התחיל מזה שהייתי ילדה הוא העיר לי שאולי אם אני לוקחת מנה שנייה של אוכל אני לא באמת רעבה, עד לתקופת האנורקסיה שהוא פשוט ׳׳צחק׳׳ על כל התנהגות הרסנית שהוא גילה.
אולי הוא פשוט לא ידע איך להתמודד עם זה ואיך ׳׳לאכול׳׳ אותי,
ועד לזה שתמיד כשהייתי מופיעה בבית ספר או במסגרת כלשהי הוא תמיד היה אומר כמה יפה נראתה החברה שלי, או הזאת מהשכבה, או כמה יפה הזאת מהכיתה שלי, אבל פידבק חיובי כלפי זה משהו שכנראה מעבר לכוחותיו וכבר מזמן הפסקתי לצפות לו.
מצד אחד הוא אבא שלי ואני לא יכולה לשנוא אותו. מצד שני יש אצלי כל כך הרבה כעס.
אני רוצה לעבור לגור למקום רחוק ולחיות בצורה שמתאימה לי ולצפצף עליו אבל בצורה הכי קיצונית שיש.
אני לעולם לא אהיה מה שהוא רוצה שאני אהיה. אני לעולם לא אהיה מושלמת.
אבל אני כן אהיה משהו חופשי ומשוחרר. ברגע שאני אתנתק לחלוטין ממנו ומההפרעה.
ועד אז אני כנראה אצטרך ׳׳להחניק׳׳ את כל מה שאני מרגישה.
אבל כרגע שאני לידו אני משתדלת שלא לתת לזה להרוס אותי.
אני ממש כועסת על אבא שלי. כל השנים הרגשתי תמיד ביקורת כלפי ולא הייתה הרבה הכלה וקבלה.
עד היום זה ככה. הוא פשוט חודר לי לחיים וזה לא מתאים. זה משהו שנותן לי תחושה שאני רוצה להיות רחוק רחוק ממנו, ולחיות את חייו בצורה שמתאימה לי.
זה מתחיל מזה שהוא מעיר לי למה אני יוצאת בערב ועד לכמות המים שאני שותה.
זה הרבה גם בקטע של האוכל.
אתמול הוא שאל אותי למה בשעה כזאת(מאוחר בערב) אני אוכלת X, והוא מתעלם בעצם מהמון דברים.
הוא מתעלם מזה שאני בן אדם עובד ושאם אני לא אוכל לפחות את כמות המינימום שאני צריכה לאכול אני אקרוס. מזה שאני מנסה להלחם בכל הכוח לצאת מזה.
מזה שהוא רואה לפעמים שאני מביאה את עצמי למקומות קיצוניים.
מזה שהוא מרשה לעצמו לעשות מה שבא לו וחיי את חייו בצורה שרחוקה מאוד משלמות(שיסתכל במראה קודם כל...) ותמיד מצפה מאחרים להיות איזה משהו נשגב.
תמיד הוא זורק את ההערות שלו בציניות כזו ובאדישות, כאילו כל הכל מותר לו.
זה התחיל מזה שהייתי ילדה הוא העיר לי שאולי אם אני לוקחת מנה שנייה של אוכל אני לא באמת רעבה, עד לתקופת האנורקסיה שהוא פשוט ׳׳צחק׳׳ על כל התנהגות הרסנית שהוא גילה.
אולי הוא פשוט לא ידע איך להתמודד עם זה ואיך ׳׳לאכול׳׳ אותי,
ועד לזה שתמיד כשהייתי מופיעה בבית ספר או במסגרת כלשהי הוא תמיד היה אומר כמה יפה נראתה החברה שלי, או הזאת מהשכבה, או כמה יפה הזאת מהכיתה שלי, אבל פידבק חיובי כלפי זה משהו שכנראה מעבר לכוחותיו וכבר מזמן הפסקתי לצפות לו.
מצד אחד הוא אבא שלי ואני לא יכולה לשנוא אותו. מצד שני יש אצלי כל כך הרבה כעס.
אני רוצה לעבור לגור למקום רחוק ולחיות בצורה שמתאימה לי ולצפצף עליו אבל בצורה הכי קיצונית שיש.
אני לעולם לא אהיה מה שהוא רוצה שאני אהיה. אני לעולם לא אהיה מושלמת.
אבל אני כן אהיה משהו חופשי ומשוחרר. ברגע שאני אתנתק לחלוטין ממנו ומההפרעה.
ועד אז אני כנראה אצטרך ׳׳להחניק׳׳ את כל מה שאני מרגישה.
אבל כרגע שאני לידו אני משתדלת שלא לתת לזה להרוס אותי.