רחוב האגס 1
New member
שיתוף וזכרונות
אי אז, לפני 17 שנים, כשהייתי בתיכון, אושפזה אמהּ של ילדה אחת בכיתה שמתחתי אושפזה בגלל מחלה פתאומית. את אותה ילדה הכרתי, וגם הרבה מבני כיתתה, ובכל-זאת - זה לא היה ברמה כזו שחשבתי שזה נכון להתעניין. אולי חששתי שההתעניינות שלי תפגע, שזה יישמע כאילו אני "נדחף". בחרתי לא להתעניין. כמה ימים אחר-כך, נודע לי מבני הכיתה שלה שאמה של אותה ילדה לא התגברה על המחלה, ומתה בבית-החולים. הם נסעו במרוכז לשבעה, ובימים שלאחר מכן התלבטתי אם לבוא לשם גם או לא. שוב - ההתלבטות הזאת בין הרצון להראות אמפתיה לבין הפחד להיראות "נדחף". לא ידעתי מה להחליט. בסופו של דבר דחיתי את ההחלטה, עד שהשבעה הסתיימה, מן הסתם. שוב - הכרתי את אותה ילדה, היא הכירה אותי, אך לא בקשר רגשי קרוב. גם כשאותה ילדה חזרה לביה"ס, מצאתי את עצמי לא מתעניין בה, היה לי מוזר להעלות נושא כל-כך טעון כשעד עכשיו לא עלה ביני לבינה. מצאתי את עצמי לא מזכיר כלל את הנושא. והנה, כמה שנים אחרי כן, כשאני כבר אחרי צבא, אבא שלי נהיה חולה. הוא אושפז ללא הכרה, והחיים שלנו הפכו למצב חירום. את מי שהכרתי - שיתפתי בזה. לחלק ממכי זה נודע לא דרכי, אלא דרך אחרים. מיד ראיתי מי מתעניין ומי לא. מאלה שלא התענינו - התאכזבתי. שבע שנים אחרי כן, כשאבא שלי מת במוסד סיעודי, לא כל מי שהכיר אותי ידע שהוא אי פעם אושפז או היה חולה. בשבע השנים האלה הכרתי אנשים רבים, חלק מהקשרים שלי מהתקופה ההיא נותקו (בלי קשר לעניין המחלה, פשוט כי קשרים ממצים את עצמם לעיתים). עם מותו, רוב האנשים שהכירו אותי באותה תקופה, למדו על המחלה רק באותו זמן. חלק ידעו מזה. צרם לי שיש כאלה שלא התעניינו. לאחדים מהם זה נודע ישירות ממני, אבל הם לא התעניינו במצבי או בשלומי. לחלק זה נודע מאנשים אחרים (ואני יודע שזה נודע) אך חלקם לא התעניינו. כן, הם אכזבו אותי. אבל - לא הסתדר לי לראות אותם כאנשים אנטיפטיים. נזכרתי באותה ילדה ובהתלבטויות שלי מאז, לבוא לשבעה או לא לבוא, להתעניין או לא להתעניין. שמתי את עצמי במקומה של אותה ילדה, שאולי התאכזבה מהלא-מתעניינים, וגם במקומם של אותם מאכזבים, שאולי התלבטו אם לשאול או לא לשאול אותי על האבל שזה עתה סיימתי. לפחות דבר אחד הפקתי מהחוויה האישית שלי - אני יודע יותר טוב שעלי להתעניין באנשים, וגם אם הם ירגישו שזה פולשני מדי - אני אדע שפעלתי נכון.
אי אז, לפני 17 שנים, כשהייתי בתיכון, אושפזה אמהּ של ילדה אחת בכיתה שמתחתי אושפזה בגלל מחלה פתאומית. את אותה ילדה הכרתי, וגם הרבה מבני כיתתה, ובכל-זאת - זה לא היה ברמה כזו שחשבתי שזה נכון להתעניין. אולי חששתי שההתעניינות שלי תפגע, שזה יישמע כאילו אני "נדחף". בחרתי לא להתעניין. כמה ימים אחר-כך, נודע לי מבני הכיתה שלה שאמה של אותה ילדה לא התגברה על המחלה, ומתה בבית-החולים. הם נסעו במרוכז לשבעה, ובימים שלאחר מכן התלבטתי אם לבוא לשם גם או לא. שוב - ההתלבטות הזאת בין הרצון להראות אמפתיה לבין הפחד להיראות "נדחף". לא ידעתי מה להחליט. בסופו של דבר דחיתי את ההחלטה, עד שהשבעה הסתיימה, מן הסתם. שוב - הכרתי את אותה ילדה, היא הכירה אותי, אך לא בקשר רגשי קרוב. גם כשאותה ילדה חזרה לביה"ס, מצאתי את עצמי לא מתעניין בה, היה לי מוזר להעלות נושא כל-כך טעון כשעד עכשיו לא עלה ביני לבינה. מצאתי את עצמי לא מזכיר כלל את הנושא. והנה, כמה שנים אחרי כן, כשאני כבר אחרי צבא, אבא שלי נהיה חולה. הוא אושפז ללא הכרה, והחיים שלנו הפכו למצב חירום. את מי שהכרתי - שיתפתי בזה. לחלק ממכי זה נודע לא דרכי, אלא דרך אחרים. מיד ראיתי מי מתעניין ומי לא. מאלה שלא התענינו - התאכזבתי. שבע שנים אחרי כן, כשאבא שלי מת במוסד סיעודי, לא כל מי שהכיר אותי ידע שהוא אי פעם אושפז או היה חולה. בשבע השנים האלה הכרתי אנשים רבים, חלק מהקשרים שלי מהתקופה ההיא נותקו (בלי קשר לעניין המחלה, פשוט כי קשרים ממצים את עצמם לעיתים). עם מותו, רוב האנשים שהכירו אותי באותה תקופה, למדו על המחלה רק באותו זמן. חלק ידעו מזה. צרם לי שיש כאלה שלא התעניינו. לאחדים מהם זה נודע ישירות ממני, אבל הם לא התעניינו במצבי או בשלומי. לחלק זה נודע מאנשים אחרים (ואני יודע שזה נודע) אך חלקם לא התעניינו. כן, הם אכזבו אותי. אבל - לא הסתדר לי לראות אותם כאנשים אנטיפטיים. נזכרתי באותה ילדה ובהתלבטויות שלי מאז, לבוא לשבעה או לא לבוא, להתעניין או לא להתעניין. שמתי את עצמי במקומה של אותה ילדה, שאולי התאכזבה מהלא-מתעניינים, וגם במקומם של אותם מאכזבים, שאולי התלבטו אם לשאול או לא לשאול אותי על האבל שזה עתה סיימתי. לפחות דבר אחד הפקתי מהחוויה האישית שלי - אני יודע יותר טוב שעלי להתעניין באנשים, וגם אם הם ירגישו שזה פולשני מדי - אני אדע שפעלתי נכון.