שיתוף והתייעצות
שלום לכולן,
אני משתתפת בעיקר פסיבית , מדי פעם שואלת שאלות. רוצה לשתף אתכן בתחושות שלי , מקווה שזה יעזור למשתתפות וומתלבטות אחרות .יש לי שתי בנות מביציות שלי , בעלי ואני רוצים עוד ילד/ ילדה . לאחר שהתלבטו בין הדסה ומנור החלטנו לאחר כל ההמלצות שקיבלנו לבחור במסלול מוקפאים של הדס עין כרם, לא רצינו לסוע לחו״ל ולכן ההחזרות מבוצעות בבית חולים בארץ. שהגעתי להחזרה הראשונה הייתי בהלם, לאחר שקיבלתי את המדבקות מהמחלקה נאמר לי שאני צריכה ללכת לאשפוז יום כירורגי , שם נאמר לי מיד בקבלה שאני צריכה להוריד את כל הבגדים ולהשאר עם חלוק בלבד כאשר את חדר ההמתנה חלקתי עם כל מיני אנשים, מכלל האוכלוסיה , גברים ונשים שמגיעים לכל הליך כירורגי שהוא , שאני ללא בגדים ורק חלוק לגופי. תחושה מגעילה ומזעזעת , אני רגילה שב אסותא קיבלתי תא נפרד עם מיטה אשר מכוסה בווילונות ושם יכולתי לחכות בפרטיות עד ההחזרה. לאחר שהמתנתי מס׳ שעות קראו לי לחדר הניתוח שנמצא איפשהו בקומה מתחת שאני עם חלוק לגופי מסתובבתבמסדרונות בית החולים ומחפשת את חדר הניתוח. גם בסיום ההחזרה כאשר צריך לשכב חצי שעה אחרי ההחזרה מגיע סניטר שמסתובב עם המיטה במסדרונות.
אין שום תחושת פרטיות , בפעם הראשונה ממש התחלתי לבכות מרב הלם. בפעם השנייה הורדתי את הבגדים בכניסה לחדר הניתוח למרות שהאחות מאד התנגדה. אני לא מבינה איך בית בבית חולים כזה גדול ולאחר ששילמנו כ״כ הרבה כסף אין את התנאים המינימליים , מחלקת נשים נפרדת כמו שברב בתי החולים כדי לשמור על פרטיותה של האישה בהליך כזה רגיש . שפניתי לאחיות בivf הן ידעו על מה אני מדברת וטענו שזה באמת מזעזע שבבית חולים אין מחלקה נפרדת לנשים וחוץ מלכתוב מכתב אין מה לעשות. יכולה להגיד שגם בנות אחרות שהמתינו איתי תיארו את אותה תחושה . הדבר הראשון שהרגשתי שיצאתי משם שאני רוצה להתקלח פשוט תחושה של לכלוך ובושה מאד גדולה.
נקודה נוספת, אחרי כל טיפול שלא מצליח צריך לסוע שוב להדסה כדי שהבעל ימלא טופס הסכמה לטיפול( אין אפשרות בפקס או בהחזרה עצמה זה אמור להיות מוכן לפני) ובנוסף לקבל המלצה איזה טיפול ואיזה הורמונים לקחת. אני אחרי 2 החזרות נסעתי כבר 6 פעמים, בכל נסיעה אני צריכה לקחת יום חופש מהעבודה כי אני גרה במרכז וזה לוקח כמה שעות.
דבר נוסף, בכל הטיפול עצמו הקשר הוא מול האחיות ולא מול הרופא , שהגעתי בפעם השנייה להחזרה, רופא אחר ביצע את ההליך והוא לא ידע שום דבר חוץ מכמה עוברים צריך להחזיר לי.
כרגע אני אחרי שתי החזרות שנכשלו ויש לי עוד מוקפאים ואני לא מעונינת לחזור להדסה , רק המחשבה לחזור לשם פעם נוספת גורמת לי לתחושה לא נעימה. היום אני מצטערת שלא בחרתי במסלול השני .
ועכשיו לשאלה, האם אתן יודעות אם אני יכולה להעביר את המוקפאים שנשארו לי לבית חולים אחר?
תודה על הסבלנות, למי שהגיעה עד הלום. קצת חפרתי....
ודבר נוסף אחרון, מה שכתוב באתר לגבי המסלול שמדובר בתרומות סטודנטיות זה לא נכון, לנו הציעו 3 תורמות ואף אחת לא היתה סטודנטית , שפניתי לאחות היא אמרה לי שזה לא נכון וצריך לתקן, כולן בעלות תעודת בגרות ולא זכור לה שבתקופה האחרונה היו סטודנטיות. כך שלמי שזה חשוב שתקח את זה בחשבון( לי זה פחות מפריע)
שוב תודה, ליהיא .
שלום לכולן,
אני משתתפת בעיקר פסיבית , מדי פעם שואלת שאלות. רוצה לשתף אתכן בתחושות שלי , מקווה שזה יעזור למשתתפות וומתלבטות אחרות .יש לי שתי בנות מביציות שלי , בעלי ואני רוצים עוד ילד/ ילדה . לאחר שהתלבטו בין הדסה ומנור החלטנו לאחר כל ההמלצות שקיבלנו לבחור במסלול מוקפאים של הדס עין כרם, לא רצינו לסוע לחו״ל ולכן ההחזרות מבוצעות בבית חולים בארץ. שהגעתי להחזרה הראשונה הייתי בהלם, לאחר שקיבלתי את המדבקות מהמחלקה נאמר לי שאני צריכה ללכת לאשפוז יום כירורגי , שם נאמר לי מיד בקבלה שאני צריכה להוריד את כל הבגדים ולהשאר עם חלוק בלבד כאשר את חדר ההמתנה חלקתי עם כל מיני אנשים, מכלל האוכלוסיה , גברים ונשים שמגיעים לכל הליך כירורגי שהוא , שאני ללא בגדים ורק חלוק לגופי. תחושה מגעילה ומזעזעת , אני רגילה שב אסותא קיבלתי תא נפרד עם מיטה אשר מכוסה בווילונות ושם יכולתי לחכות בפרטיות עד ההחזרה. לאחר שהמתנתי מס׳ שעות קראו לי לחדר הניתוח שנמצא איפשהו בקומה מתחת שאני עם חלוק לגופי מסתובבתבמסדרונות בית החולים ומחפשת את חדר הניתוח. גם בסיום ההחזרה כאשר צריך לשכב חצי שעה אחרי ההחזרה מגיע סניטר שמסתובב עם המיטה במסדרונות.
אין שום תחושת פרטיות , בפעם הראשונה ממש התחלתי לבכות מרב הלם. בפעם השנייה הורדתי את הבגדים בכניסה לחדר הניתוח למרות שהאחות מאד התנגדה. אני לא מבינה איך בית בבית חולים כזה גדול ולאחר ששילמנו כ״כ הרבה כסף אין את התנאים המינימליים , מחלקת נשים נפרדת כמו שברב בתי החולים כדי לשמור על פרטיותה של האישה בהליך כזה רגיש . שפניתי לאחיות בivf הן ידעו על מה אני מדברת וטענו שזה באמת מזעזע שבבית חולים אין מחלקה נפרדת לנשים וחוץ מלכתוב מכתב אין מה לעשות. יכולה להגיד שגם בנות אחרות שהמתינו איתי תיארו את אותה תחושה . הדבר הראשון שהרגשתי שיצאתי משם שאני רוצה להתקלח פשוט תחושה של לכלוך ובושה מאד גדולה.
נקודה נוספת, אחרי כל טיפול שלא מצליח צריך לסוע שוב להדסה כדי שהבעל ימלא טופס הסכמה לטיפול( אין אפשרות בפקס או בהחזרה עצמה זה אמור להיות מוכן לפני) ובנוסף לקבל המלצה איזה טיפול ואיזה הורמונים לקחת. אני אחרי 2 החזרות נסעתי כבר 6 פעמים, בכל נסיעה אני צריכה לקחת יום חופש מהעבודה כי אני גרה במרכז וזה לוקח כמה שעות.
דבר נוסף, בכל הטיפול עצמו הקשר הוא מול האחיות ולא מול הרופא , שהגעתי בפעם השנייה להחזרה, רופא אחר ביצע את ההליך והוא לא ידע שום דבר חוץ מכמה עוברים צריך להחזיר לי.
כרגע אני אחרי שתי החזרות שנכשלו ויש לי עוד מוקפאים ואני לא מעונינת לחזור להדסה , רק המחשבה לחזור לשם פעם נוספת גורמת לי לתחושה לא נעימה. היום אני מצטערת שלא בחרתי במסלול השני .
ועכשיו לשאלה, האם אתן יודעות אם אני יכולה להעביר את המוקפאים שנשארו לי לבית חולים אחר?
תודה על הסבלנות, למי שהגיעה עד הלום. קצת חפרתי....
ודבר נוסף אחרון, מה שכתוב באתר לגבי המסלול שמדובר בתרומות סטודנטיות זה לא נכון, לנו הציעו 3 תורמות ואף אחת לא היתה סטודנטית , שפניתי לאחות היא אמרה לי שזה לא נכון וצריך לתקן, כולן בעלות תעודת בגרות ולא זכור לה שבתקופה האחרונה היו סטודנטיות. כך שלמי שזה חשוב שתקח את זה בחשבון( לי זה פחות מפריע)
שוב תודה, ליהיא .