שיתוף והתייעצות...

[נודדת בדרכים]

שיתוף והתייעצות...

שלום לכן בנות יקרות.

אני נכנסת לפורום הזה מדי פעם. עוד מעט שנה מאז שאיבדתי את אמי. עד עכשיו לא מצאתי את האומץ לכתוב כאן הודעה.

עכשיו אני מוצאת את עצמי במין תקופה מוזרה. צומת דרכים של כל מיני שינויים בחיים, וקבלת החלטות...תקופה מבולבלת, שלא מוסיף עליה האובדן הטרי יחסית.

הבעיה היא שלאחרונה אני מרגישה שאני מתמודדת עם האובדן ע"י הדחקת המצב. כאילו ניתקתי מעצמי כל רגש אפשרי בנוגע לאמא שלי. אני חושבת עליה הרבה, אבל הזכרון חולף בראש ככה בקלות יחסית...וגם לאחרונה אני לא מצליחה לבכות כשאני נזכרת בה או כשאני הולכת לבית הקברות...

בהתחלה אמרתי לעצמי שזה טוב, שזה טבעי, שככה אני מתמודדת ומקלה על עצמי, שזאת דרך להתמודד ושזה רק שלב וזה יעבור. אבל אני מתחילה לפחד...מה אם דחקתי הצידה כל זכרון שיש לי ממנה? אני מרגישה שבתקופה האחרונה החלפתי את המחשבות הרעות ב"שטויות"...בדברים שטחיים...רק כדי לא להתמודד.

אני מאוד מבולבלת...יש מישהי שהרגישה כמוני? אתן חושבות שזה טבעי? מה אני יכולה לעשות?

תודה לכן...

 

[mykal]

את לא נשמעת שדחקת את הזכרון,

עצם זהשאת כותבת כאן, זה מוכיח,
שהזכרון קיים ינו חי ובועט.

רק אומר לך שהאובדן, פושט צורה ולובש צורה אחרת,
בשלב הראשון, את כל הזמן חושבת על האין ועל התקופה האחרונה,
ואח"כ יש איזו השלמה, אבל מתגבר הגעגוע,
ואז, לומדים לחיות עם האין, וממשיכים הלאה, ואמא כזכרון מופיעה בעוצמות בארועים מיוחדים,
או ברגעים משמעיים, כשלאמא יש תפקיד.

ובהקשר לדבריך עוד שני דברים קצרים:
1) מה אכפת לך איך אחרים מרגישים? כל אחד מתמודד עם האובדן באופן שונה,
וזה נגזרת של גיל, של מציאות משפחתית רחבה יותר, של קשר עם אמא מקודם,
הרבה מרכיבים לאישיות האדם.
הכל נכון איך שאת חובה את האובדן.

2)אמא שלך מן הסתם גאה בך, שאת מתקדמת בחיים.
ולא כל הזמן מתאבלת עליה.
תשמחי שאת יכולה כך.

מאחלת לך חיים טובים.
וזכרון נעים--לחויות החיוביות יש הרבה ערך.

 

[אור העצובה]

נודדת יקרה

קראתי את דברייך והרגשתי הזדהות עצומה עם כל מילה. עם התחושות ועם החששות. אני מאמינה שפשוט כל כך קשה לעכל ולהפנים באמת את האבדן הזה וזה המקור לתחושת העמימות של האבל, כאילו על פניו הכל בסדר ואפשר לחזור להבלי היום יום אבל יש את רגעי האמת שבאים בלי התרעה ואז הרגשות האמיתיים צפים ואז בא הבכי- לאו דווקא על הקבר, לאו דווקא במועדים מיוחדים. פשוט הסכר נפתח. אני אומרתלך ולעצמי בנשימה אחת- מה שאבד הוא כל כך גדול שלא ממש אפשר להכיל ומכאן הרגשות המוזרים שתיארת. אשמח להיות עבורך בכל עת.

 

[samsonite woman]

אני גם הרגשתי מה שאת מתארת

ועדיין...לפעמים יש הבזקים כאלה של רגש ברגעים לא צפויים. נגיד בהלוויות ובאזכרות לא בכיתי ולא הרגשתי כלום מההתחלה אבל אני יכולה לראות מישהו שהוא חולה פרקינסון והדרך שהוא או היא הולכת יכולים להזכיר לי את איך שאמא שלי היתה הולכת במחלתה ואני פשוט יכולה להתחיל לבכות. זה לא קרה בהתחלה...רק אחרי הרבה זמן.

אני חושבת שזה טבעי. אנחנו באותו גיל. אני מתארת לעצמי שיש כל מיני דברים שהולכים אצלך בחיים וזה שהאובדן איכשהו נדחק הצידה זה מנגנון שקרה גם אצלי ואני לא חושבת שזה אומר משהו עליך או עליי.

חלומות פז,
נופר

 

[עדיהר1]

כמו נופר, גם אני פתאום בכיתי

כשראיתי למשל את הנשים הזקנות זקנות בכיסאות הגלגלים עם הפיליפינים בפינת גן או מתחת לבית האבות
עכשיו אני פחות בוכה, יותר מסתכלת, ממש לוטשת עיניים, כאילו שאני רואה פרק
באוטוביוגרפיה שלי, ומצד שני, להיפך - כאילו שאני רואה את עצמי מהחלל, נמלת קטנה, פירור-אדם קטן שמנסה
להילחם במחלה, בזקנה, במוסדות, לעשות את דרכי בתוך הסחי והבוץ של "המצב האנושי".
אבל לפעמים אני עוברת על פני הזקנים כמו "הבחורה הצעירה" שאי פעם הייתי, ברגל קלה, לפני שידעתי
את כל הצער הזה. כאילו מעולם זה לא היה.
אלה פלאי המוח.

 

[עדיהר1]

הגרפיקה אמנם השתפרה

אבל במסך שלי יש פרסומת לאתר תפוז, האתר השלישי בגודלו בארץ, והפרסומת
מכסה רבע מהשטח של ההודעה, כך שכדי לראות מה אני כותבת, אני חייבת לקצוץ
את השורות. לכן ההודעות שלי נראות כל כך דרמטיות, כמו שירה של מקהלה
יוונית (שורות קצובות, ועיסוק בלתי פוסק במוות). אני לא יודעת איך להסיר את המודעה.
אין לה שום איקס בשום מקום.
מתנצלת,
עדיה

 

[אשבל1]

שלום לך נודדת בדרכים

לפי ההודעה אני מבינה שלא סתם בחרת לעצמך כינוי זה

לא יודעת אם אני צודקת אבל נשמע הרבה עצב בהודעה שלך, עצב על הדחקת הזכרונות אולי? על הדחקת הרגשות?

אני לא יודעת מה גילך ובאיזה שלב את בחיים ובאיזה צומת דרכים את נמצאת, אבל לרוב האבל הוא מאוד דינמי, הוא מחזורי, ויש תקופות שכך ויש תקופות שאחרת, ועם כל משבר וכל שימחה יש רגשות שמציפים וכמו גל הם עולים, וכמו הגל אחר כך הם יורדים בעוצמתם ומתחלפים ברגשות אחרים או בעוצמות שונות, ההמלצה שלי היא לכתוב, לשמר זיכרונות, לתת לזה את המקום שלו, אבל אם מרגישים שזה משתלט או קשה להתמודד, לא לחשוש לפנות ולהתייעץ ולקבל עזרה מקצועית, בכל מקרה אנחנו כאן, ואת מוזמנת להמשיך ולשתף

 

[עדיהר1]

לנודדת בדרכים

אבל מה היה לפני הזמן האחרון? האם ההרגשה שניתקת מעצמך כל רגש אפשרי בנוגע לאמא שלך - היא של הזמן האחרון בלבד? אולי באמת עברו עליך זמנים קשים של רגשות עצב ואת מתחילה עכשיו לצאת מהשנה של האבל? אולי הרגש משתנה, כי הזמן עובר? והנה - את "מסוגלת אפילו לכתוב הודעה בפורום"...
אני איבדתי את אמי לפני קצת יותר משלוש שנים, ועברתי הרבה גלגולים של רגשות העצב והאבל, והרבה שינויים של הרגש. האבל שלי בהחלט הולך ופוחת. אמנם הוא פוחת בצורה משונה - לאחרונה אני שמה לב שאני כאילו לא זוכרת שאמא שלי מתה (הופה, כשאני כותבת את המשפט הזה מיד אני בוכה שוב... דמעות לא נשלטות, וכו' וכו').
ההתבוננות שלך ברגשות שלך, והחקירה העצמית - אני חושבת שהם חלק מההתאבלות, מהפרידה, מ"העבודה הביוגרפית" שלנו. מה דעתך?
שלך
עדיה

 

[נודדת בדרכים]

תודה לכולן על התגובות...

בהתחלה זה לא היה ככה. בחודשים הראשונים היה לי מאוד קשה אבל ברגע שחזרתי לשגרה פתאום הכל כביכול נהיה הרבה יותר "קל"...ברגע שהעסקתי את עצמי, דברים נהיו כביכול קלים יותר, הזכרון של אמא נהיה מעומעם יותר ומצאתי את עצמי חושבת עליה פחות.

עכשיו אני מרגישה כאב כשאני שומעת מישהי ברחוב מדברת עם אמא שלה בטלפון...במחשבה שזה בחיים לא יקרה לי...אבל משום מה קשה לי לבכות.

אני מרגישה שאני בצומת דרכים בחיים שלי ושאני מתעלת את כל האנרגיות לדברים אחרים, רק לא לאבל...מצד אחד זה טוב אבל מצד שני...אני מרגישה ששכחתי אותה...וזה הכי כואב...שאמא תהפוך ללא יותר מזכרון רחוק. יצא לי לחלום עליה בהתחלה, עכשיו קצת פחות....

אולי אני צריכה לחזור לטיפול, "לעבד את האבל", כמו שאומרים...אני כבר לא יודעת מה לחשוב או מה לעשות...