שיר לשבוע חדש - פנחס שדה
ההודעה הזאת הייתה פה פעם נמחקה בטעות. אז הנה שוב: החיים כמשל" היה תחנת תרבות חשובה לדורות של מתבגרים. אני יצאתי ממנו מסוייג מעט, אך לא נסתרה ממני העוצמה שיש לפנחס שדה. "צהרים" הוא שיר עצוב ויפה, אבל גם מלא רחמים עצמיים. כששיר רומז על התאבדות, הוא עלול ליפול למלכודת כזאת. ולמרות זאת,יש רגעים שגם רחמים עצמיים הם בחירה שירית נכונה. ועל הלב השבור יש לומר, כשבאה אלייך האהבה, אל תפנה לה עורף. אחר כך, אין נחמה לכאב ולצער. צהרים / פנחס שדה מה דעתך על אפשרות כזו: אולי הגיהנום הוא כמו השעה הנוכחית: חדר, קירות, ספרים, גרניום בעציץ. ואתה יושב בכורסה לאחר שבמו ידיך איבדת את האהבה שהיתה, אולי, אחרונה בחייך. כמה זמן עבר מאז? ממקום כלשהו מגיעה מוסיקה איטית, רחוקה. ועכשיו, שוה בנפשך אפשרות כזאת: גיהנום זה אפשר בכל זאת לסיים ברגע קצר אחד. אין עליך אלא לגשת אל החלון הפתוח. אבל הגיהנום ההוא הן הדעת נותנת שהוא הווה ומתמשך עד אינסוף הזמן, עד נצח נצחים: שבת בצהרים, חדר, קירות, ספרים, גרניום בעציץ. והכאב הנורא הזה על כי במו ידיך אבדת את האהבה שהיתה, אולי, האחרונה בחייך. כמה זמן עבר מאז? ממקום כלשהו מגיעה מוסיקה אטית, רחוקה. גיאורג בהם. סוף המאה השבע-עשרה, תחילת השמונה-עשרה. נשגבה, מקוננת, קורעת, נימה אחר נימה, את נשמתך הכבויה, המשוגעת. הבלהה הזאת (עכשיו עולה הרהור זה בדעתי), מה צריכה היתה להיות בלהתו של אדם למצוא עצמו לפתע מחוץ לשערי גן העדן יושב, ראשו בין כפות ידיו, בלב עולם שמם. כמה זמן עבר מאז? אולי חמישה ימים, אולי ששה. ממקום כלשהו מגיעה מוסיקה אטית, רחוקה. מהו ההר השחור הזה? מסביב תכלת, ובתוך התכלת הר שחור. ולרגלי ההר החזירים הגיאומטריים האלה, בעלי עיני הצדף. עכשיו אני מבין. באה ונתגלתה אלי אלה ואני שילחתיה. כאן, בחדר זה, בין הקירות האלה. מצטנפת בכרסה, בשקט. יוצאת מן האמבטיה. נמה על המטה במערומיה הנפלאים. האלה מופיעה תמיד במסוה. זו דרך האלים. אי אפשר להם אחרת. אני לא ידעתי. מי שפקדה אותו אלה והוא היה עור ולא ראה, אבוד. אלו יכלתי להשיב את גלגל הזמן אחורנית. לשאת אותך לאשה. למכור בולים בסניף הדאר של גבעתיים, או איזו מושבה נדחת.
ההודעה הזאת הייתה פה פעם נמחקה בטעות. אז הנה שוב: החיים כמשל" היה תחנת תרבות חשובה לדורות של מתבגרים. אני יצאתי ממנו מסוייג מעט, אך לא נסתרה ממני העוצמה שיש לפנחס שדה. "צהרים" הוא שיר עצוב ויפה, אבל גם מלא רחמים עצמיים. כששיר רומז על התאבדות, הוא עלול ליפול למלכודת כזאת. ולמרות זאת,יש רגעים שגם רחמים עצמיים הם בחירה שירית נכונה. ועל הלב השבור יש לומר, כשבאה אלייך האהבה, אל תפנה לה עורף. אחר כך, אין נחמה לכאב ולצער. צהרים / פנחס שדה מה דעתך על אפשרות כזו: אולי הגיהנום הוא כמו השעה הנוכחית: חדר, קירות, ספרים, גרניום בעציץ. ואתה יושב בכורסה לאחר שבמו ידיך איבדת את האהבה שהיתה, אולי, אחרונה בחייך. כמה זמן עבר מאז? ממקום כלשהו מגיעה מוסיקה איטית, רחוקה. ועכשיו, שוה בנפשך אפשרות כזאת: גיהנום זה אפשר בכל זאת לסיים ברגע קצר אחד. אין עליך אלא לגשת אל החלון הפתוח. אבל הגיהנום ההוא הן הדעת נותנת שהוא הווה ומתמשך עד אינסוף הזמן, עד נצח נצחים: שבת בצהרים, חדר, קירות, ספרים, גרניום בעציץ. והכאב הנורא הזה על כי במו ידיך אבדת את האהבה שהיתה, אולי, האחרונה בחייך. כמה זמן עבר מאז? ממקום כלשהו מגיעה מוסיקה אטית, רחוקה. גיאורג בהם. סוף המאה השבע-עשרה, תחילת השמונה-עשרה. נשגבה, מקוננת, קורעת, נימה אחר נימה, את נשמתך הכבויה, המשוגעת. הבלהה הזאת (עכשיו עולה הרהור זה בדעתי), מה צריכה היתה להיות בלהתו של אדם למצוא עצמו לפתע מחוץ לשערי גן העדן יושב, ראשו בין כפות ידיו, בלב עולם שמם. כמה זמן עבר מאז? אולי חמישה ימים, אולי ששה. ממקום כלשהו מגיעה מוסיקה אטית, רחוקה. מהו ההר השחור הזה? מסביב תכלת, ובתוך התכלת הר שחור. ולרגלי ההר החזירים הגיאומטריים האלה, בעלי עיני הצדף. עכשיו אני מבין. באה ונתגלתה אלי אלה ואני שילחתיה. כאן, בחדר זה, בין הקירות האלה. מצטנפת בכרסה, בשקט. יוצאת מן האמבטיה. נמה על המטה במערומיה הנפלאים. האלה מופיעה תמיד במסוה. זו דרך האלים. אי אפשר להם אחרת. אני לא ידעתי. מי שפקדה אותו אלה והוא היה עור ולא ראה, אבוד. אלו יכלתי להשיב את גלגל הזמן אחורנית. לשאת אותך לאשה. למכור בולים בסניף הדאר של גבעתיים, או איזו מושבה נדחת.