the saiyan prince
New member
שירשור פיקים
כל מי שיש לו פיק שישרשר לכאן + שם ושם המחבר ואני מעלה למאמרים
כל מי שיש לו פיק שישרשר לכאן + שם ושם המחבר ואני מעלה למאמרים
אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
שירשור פיקים
- פותח הנושא the saiyan prince
- פורסם בתאריך
לכל מי שאמר אני ולא קיבל
הפיק שלי בשידור חוזר, ואולי עוד כמה זמן ההמשך... אגב, אני עוד מחפש לו שם... אז קבלו אותו... * * * * * "בקרב הזה ילחמו מייק וסטפן" מייק: "אני בוחר בך, טיראניטר!" סטפן: "צא מגנטון!" "התחילו!" מייק: "טיראניטר, סטירת בוץ!" "אלקטרוד נפגע" סטפן: "מגנטון, מכת ברק!" "טיראניטר נפגע" מייק: "קום טיראניטר, אתה נותן לזה לפגוע בך? הגלשת אבנים!" "מגנטון נפגע" סטפן: "לא מגנטון! אתה בסדר? אני יודע שאתה יכול להמשיך להלחם!" מייק: "למגנטון שלך אין סיכוי" סטפן: "כן? אם כך, מגנטון, אתה מוכן? מגנטון: "ביפ ביפ" הנהן מגנטון סטפן: "אני מאמין בך מגנטון, פיצוץ עצמי!" מגנטון: "ביפ ביפ ביפ"... "ביפ ביפ ביפ"... הקיץ מייק משינתו. הוא לחץ על כפתור השעון המעורר ואמר לעצמו בעצבנות "לעזאזל עם השעון הזה, עכשיו אני לא יודע אם טיראניטר יכול לנצח מגנטון... מה השעה בעצם?" מייק הסתכל על השעון. השעון האיר באור אדום את השעה 7:30. "יופי" אמר לעצמו מייק והתיישב על מיטתו, "קמתי בזמן. יש לי מספיק זמן עד שאקח סוף סוף את הפוקימון הראשון שלי מפרופסור קראסט, ואז אני אוכיח לעולם שאני אהיה מאמן הפוקימונים החזק ביותר בעולם!" מייק ירד ממטתו, לבש ג'ינס וטי-שירט לבן, ומעל חבש את הז'קט האדום שלו, שתמיד הביא לו מזל. לפתע נשמעה צעקה מכיוון גרם המדרגות: "מייקל סטיוארט, רד בזה הרגע לאכול ארוחת בוקר!", זו היתה אמו של מייק. "שניה אחת, תני לי להתלבש!" צעק מייק בחזרה. לבסוף, גרב מייק את גרביו ונעל את נעליו וירד למטה. כאשר ירד למטה ונכנס למטבח, נפערו עיניו. "אמא, כמה אוכל הכנת?" שאל מייק. אמו ענתה "היום אתה יוצא למסע שלך, אז רציתי שתאכל ארוחה ביתית אחרונה, ויש כאן את כל מה שאתה אוהב, חביתה עם גבינה, זיתים, פטריות ובצל, קורנפלקס שוקו, שוקו חם עם מרשמלו..." "טוב, הבנתי, אבל כמה אני כבר יכול לאכול! מלא הולך להיזרק" רגז מייק. "לא, אני גם אורזת לך את השאריות, שיהיה לך מה לאכול" ענתה אמו של מייק. "אבל אמא, מאמנים מקבלים אוכל חינם במרכזי הפוקימונים" רגז מייק, שכבר לא היה לו יותר מקום בתיק בשביל כל האוכל שישאר. "נכון, אבל עד שתגיע למרכז הפוקימונים בעיר הבאה יקח לך לפחות שלוש ימים, יש את היער בין העיר לעיר הבאה, גראנד-בלו" תירצה אמו של מייק. "שיהיה" נכנע מייק לבסוף. כשמייק סיים לאכול קערת קורנפלקס, חצי חביתה ושלוק שוקו, לצחצח שיניים ולסיים את ההתארגנות, פנה לצאת מהבית, אך אמו קראה אליו מהבית "אתה לא שוכח משהו?" מייק חשב עמוקות "אוכל, יש, מים, יש, בגדים..." "לא, שכחת משהו" אמרה אמא שלי מייק והצביעה על לחייה. "אה, טוב, הנה" מייק נשק לאמו, ויצא מהבית. "ביי מייק, אל תשכח להתקשר לפעמים!" "המממ..." גנח מייק ופנה לכיוון המעבדה של פרופסור קראסט. כשהוא הגיע, היו במקום עוד 5 מאמנות ו4 מאמנים שחיכו לקבל פוקימון. מייק ניסה להדחף בתור, אבל הוא לא הצליח. לאחר כחצי שעה, הוא נקרא לחדר קבלת הפוקימונים. פרופסור קראסט היה בחדר עם העוזרת שלו. "שלום" פתח פרופסור קראסט, "אתה בטח..." העוזרת גחנה לעבר הפרופסור ולחשה לו באוזן, "אה, כן, ידעתי את זה, אתה מייק סטיוארט. ברוך הבא לעולם הפוקימון. ראשית יש כמה דברים שעליך לדעת. הפוקימונים הם...", "טוב, תפסיק לברבר ותביא לי כבר את הפוקימון שלי, תביא לי טיראניטר!" רטן מייק. הפרופסור, המום מהחוצפה, התעשת ואמר למייק "מצטער, אבל טיראניטר הוא פוקימון מפותח ברמה שניה, וכאן אפשר לקבל רק פוקימונים ברמה בסיסית" "טוב, אז תביא לי לארויטר!" אמר מייק. "מצטער, אבל לא הצלחנו למצוא לרויטרים" אמר הפרופסור. "מה!? לא יכול להיות, אני רוצה לרויטר ואני רוצה עכשיו!" ציווה מייק. "מצטער, אבל כל מה שנותר לנו הם ג'יגליפאף, קלפיירי, ג'יאודוד, אוניקס, וולפיקס, גלום, קרבי ומגנמייט. תבחר עכשיו או בעוד שנה. ההחלטה בידך" אמר הפרופסור. "אוף" רטן מייק "זה כל מה שיש לכם? ואתם קוראים לעצמכם מעבדת פוקימונים... אז מה אני אקח... טוב, תביא את אוניקס, יותר טוב ממנו אין, לפחות אצלכם לא...". "מצוין" אמר הפרופסור, ניגש אל השולחן מאחוריו, הרים מעליו פוכדור, הושיט את ידו למייק ואמר "הנה הפוקדור שלך, בהצלחה במסע שלך עם אוניקס". "גם כן מסע, מה הוא שווה אם זה בלי טיראניטר?" מלמל לעצמו מייק ולקח את הפוקדור מידו של הפרופסור ויצא מהחדר בטריקת דלת. אחריו נכנס ילד אחר. מייק יצא מהמבנה והתקדם צפונה, לעבר העיר גראנד-בלו. לפתע הוא שומע קול פסיעות מאחוריו. הוא מסתובב אחורה, ומזהה את הילד שנכנס אחריו. "היי, אתה!" קרא מייק "אתה כרגע יצאת מהמעבדה של פרופסור קראסט, נכון?". "כן" אמר הילד, "קוראים לי ג'ון, מה שמך?" "מייק" הוא ענה, "איזה פוקימון לקחת ממנו?" "וולפיקס" ענה ג'ון "תמיד חלמתי על וולפיקסים, הם כאלה חמודים" "אולי" אמר מייק "אבל הם מאד חלשים" "לא נכון" מחה ג'ון "הוולפיקס שלי חזק, מה דעתך על קרב בשביל להוכיח את זה?" "חשבתי שכבר לא תשאל" ג'ון: "צא וולפיקס!" מתוך ההבזק הוורוד של הפוקדור של ג'ון יצא וולפיקס, אבל הוא היה כתום. וולפיקס: "וול!" מייק: "חה! תראה את הוולפיקס שלך, הוא כל כך חלש שאפילו הצבע שלו דהוי. עכשיו תראה את האוניקס שלי. צא אוניקס!" מתוך ההבזק הוורוד של הפוקדור של מייק יצא אוניקס גדול ו...שחור(?!) אוניקס: "גרואאאאננ!!!" מייק: "מה זה האוניקס הזה!?" ג'ון: "ואתה ירדת על הוולפיקס שלי, האוניקס שלך חלוד!" מייק: "מעבדה דפוקה... איזה ניסויים עשו על הפוקימונים האלה?! טוב, הקרב צריך להתחיל כבר, אוניקס, מכת זנב!" ג'ון: "וולפיקס, תתחמק והשתמש בבערה!" אוניקס הניף את הזנב שלו על וולפיקס, אך וולפיקס קפץ והוציא מפיו שלוש להבות אש על אוניקס. אוניקס כמעט ולא נפגע, וולפיקס לא נפגע. מייק: "אתה באמת מטומטם, משתמש במתקפת אש על פוקימון אבן... אוניקס, חפור!" ג'ון: "וולפיקס! בערה שוב! ואתה אל תקרא לי מטומטם, אני יודע מה אני עושה" וולפיקס הוציא מפיו שלוש להבות אש, אבל אוניקס הספיק לחפור חור ולהשתחל אליו, והאש לא פגעה באוניקס. ג'ון: "מה!? לאן האוניקס הגדול הזה נעלם!?" מייק: "אתה עוד תראה... אוניקס, צא החוצה והשתמש בסופת חול!" אוניקס יצא מתוך האדמה, והחל ליצור סופת חול, סופת חול משתוללת. ג'ון: " וולפיקס! אתה שם?!" וולפיקס הוציא קריאה חלושה מפיו ג'ון: "יופי וולפיקס, תמשיך! מתקפת מהירות!" וולפיקס פגע באוניקס, אך הפגיעה היתה חלשה. סופת החול פוגעת בוולפיקס והוא מתעלף, הסופה שוכחת. ג'ון: "וולפיקס! עשית עבודה מצוינת, חזור" ג'ון הוציא את הפוקדור והחזיר אותו אליו. "לא רע אוניקס" אמר מייק ולפתע שם לב כי יש עליו להבה "נשרפת? טוב, נחכה עד שנצא מהיער ואז אקח אותך למרכז, תחזור" "נתת קרב טוב" אמר ג'ון למייק "לימדת אותי הרבה בקרב, ובתמורה לכך, הנה משהו שיגרום לאוניקס שלך להרפא מהכוויה, חשבתי שאשתמש על זה בעצמי אם וולפיקס לא יאהב אותי בהתחלה, אבל אנחנו מסתדרים מצוין" "אני לא צריך את הטובות שלך" רטן מייק "אוניקס צריך לסבול, הוא יתחזק מזה" "אבל זה אכזרי" אמר ג'ון. "אז מה? שיסבול קצת, ואז הוא יסבול פחות" אמר מייק. "טוב, כבר מתחיל להחשיך" אמר ג'ון, "אני אקים פה מחנה ללילה, רוצה להצטרף אלי?" "אתה צוחק עלי? בלילה יש את הפוקימונים הכי שווים!" ענה מייק בלגלוג. "אתה מטורף? הם מסוכנים!" אמר ג'ון. "יש לי את אוניקס, ראית למה הוא מסוגל" ענה מייק. "טוב, תעשה מה שבא לך, אני נשאר כאן" אמר ג'ון. "יופי" אמר מייק "לפחות ככה לא תציק לי בדרך" "שיהיה, להתראות, בהצלחה בחציית היער" איחל ג'ון. "המממ" גנח מייק והתחיל להתרחק מהמחנה של ג'ון אל תוך היער השחור ... מי יודע מה מצפה לו בתוך היער האפל ומעבר לו?
הפיק שלי בשידור חוזר, ואולי עוד כמה זמן ההמשך... אגב, אני עוד מחפש לו שם... אז קבלו אותו... * * * * * "בקרב הזה ילחמו מייק וסטפן" מייק: "אני בוחר בך, טיראניטר!" סטפן: "צא מגנטון!" "התחילו!" מייק: "טיראניטר, סטירת בוץ!" "אלקטרוד נפגע" סטפן: "מגנטון, מכת ברק!" "טיראניטר נפגע" מייק: "קום טיראניטר, אתה נותן לזה לפגוע בך? הגלשת אבנים!" "מגנטון נפגע" סטפן: "לא מגנטון! אתה בסדר? אני יודע שאתה יכול להמשיך להלחם!" מייק: "למגנטון שלך אין סיכוי" סטפן: "כן? אם כך, מגנטון, אתה מוכן? מגנטון: "ביפ ביפ" הנהן מגנטון סטפן: "אני מאמין בך מגנטון, פיצוץ עצמי!" מגנטון: "ביפ ביפ ביפ"... "ביפ ביפ ביפ"... הקיץ מייק משינתו. הוא לחץ על כפתור השעון המעורר ואמר לעצמו בעצבנות "לעזאזל עם השעון הזה, עכשיו אני לא יודע אם טיראניטר יכול לנצח מגנטון... מה השעה בעצם?" מייק הסתכל על השעון. השעון האיר באור אדום את השעה 7:30. "יופי" אמר לעצמו מייק והתיישב על מיטתו, "קמתי בזמן. יש לי מספיק זמן עד שאקח סוף סוף את הפוקימון הראשון שלי מפרופסור קראסט, ואז אני אוכיח לעולם שאני אהיה מאמן הפוקימונים החזק ביותר בעולם!" מייק ירד ממטתו, לבש ג'ינס וטי-שירט לבן, ומעל חבש את הז'קט האדום שלו, שתמיד הביא לו מזל. לפתע נשמעה צעקה מכיוון גרם המדרגות: "מייקל סטיוארט, רד בזה הרגע לאכול ארוחת בוקר!", זו היתה אמו של מייק. "שניה אחת, תני לי להתלבש!" צעק מייק בחזרה. לבסוף, גרב מייק את גרביו ונעל את נעליו וירד למטה. כאשר ירד למטה ונכנס למטבח, נפערו עיניו. "אמא, כמה אוכל הכנת?" שאל מייק. אמו ענתה "היום אתה יוצא למסע שלך, אז רציתי שתאכל ארוחה ביתית אחרונה, ויש כאן את כל מה שאתה אוהב, חביתה עם גבינה, זיתים, פטריות ובצל, קורנפלקס שוקו, שוקו חם עם מרשמלו..." "טוב, הבנתי, אבל כמה אני כבר יכול לאכול! מלא הולך להיזרק" רגז מייק. "לא, אני גם אורזת לך את השאריות, שיהיה לך מה לאכול" ענתה אמו של מייק. "אבל אמא, מאמנים מקבלים אוכל חינם במרכזי הפוקימונים" רגז מייק, שכבר לא היה לו יותר מקום בתיק בשביל כל האוכל שישאר. "נכון, אבל עד שתגיע למרכז הפוקימונים בעיר הבאה יקח לך לפחות שלוש ימים, יש את היער בין העיר לעיר הבאה, גראנד-בלו" תירצה אמו של מייק. "שיהיה" נכנע מייק לבסוף. כשמייק סיים לאכול קערת קורנפלקס, חצי חביתה ושלוק שוקו, לצחצח שיניים ולסיים את ההתארגנות, פנה לצאת מהבית, אך אמו קראה אליו מהבית "אתה לא שוכח משהו?" מייק חשב עמוקות "אוכל, יש, מים, יש, בגדים..." "לא, שכחת משהו" אמרה אמא שלי מייק והצביעה על לחייה. "אה, טוב, הנה" מייק נשק לאמו, ויצא מהבית. "ביי מייק, אל תשכח להתקשר לפעמים!" "המממ..." גנח מייק ופנה לכיוון המעבדה של פרופסור קראסט. כשהוא הגיע, היו במקום עוד 5 מאמנות ו4 מאמנים שחיכו לקבל פוקימון. מייק ניסה להדחף בתור, אבל הוא לא הצליח. לאחר כחצי שעה, הוא נקרא לחדר קבלת הפוקימונים. פרופסור קראסט היה בחדר עם העוזרת שלו. "שלום" פתח פרופסור קראסט, "אתה בטח..." העוזרת גחנה לעבר הפרופסור ולחשה לו באוזן, "אה, כן, ידעתי את זה, אתה מייק סטיוארט. ברוך הבא לעולם הפוקימון. ראשית יש כמה דברים שעליך לדעת. הפוקימונים הם...", "טוב, תפסיק לברבר ותביא לי כבר את הפוקימון שלי, תביא לי טיראניטר!" רטן מייק. הפרופסור, המום מהחוצפה, התעשת ואמר למייק "מצטער, אבל טיראניטר הוא פוקימון מפותח ברמה שניה, וכאן אפשר לקבל רק פוקימונים ברמה בסיסית" "טוב, אז תביא לי לארויטר!" אמר מייק. "מצטער, אבל לא הצלחנו למצוא לרויטרים" אמר הפרופסור. "מה!? לא יכול להיות, אני רוצה לרויטר ואני רוצה עכשיו!" ציווה מייק. "מצטער, אבל כל מה שנותר לנו הם ג'יגליפאף, קלפיירי, ג'יאודוד, אוניקס, וולפיקס, גלום, קרבי ומגנמייט. תבחר עכשיו או בעוד שנה. ההחלטה בידך" אמר הפרופסור. "אוף" רטן מייק "זה כל מה שיש לכם? ואתם קוראים לעצמכם מעבדת פוקימונים... אז מה אני אקח... טוב, תביא את אוניקס, יותר טוב ממנו אין, לפחות אצלכם לא...". "מצוין" אמר הפרופסור, ניגש אל השולחן מאחוריו, הרים מעליו פוכדור, הושיט את ידו למייק ואמר "הנה הפוקדור שלך, בהצלחה במסע שלך עם אוניקס". "גם כן מסע, מה הוא שווה אם זה בלי טיראניטר?" מלמל לעצמו מייק ולקח את הפוקדור מידו של הפרופסור ויצא מהחדר בטריקת דלת. אחריו נכנס ילד אחר. מייק יצא מהמבנה והתקדם צפונה, לעבר העיר גראנד-בלו. לפתע הוא שומע קול פסיעות מאחוריו. הוא מסתובב אחורה, ומזהה את הילד שנכנס אחריו. "היי, אתה!" קרא מייק "אתה כרגע יצאת מהמעבדה של פרופסור קראסט, נכון?". "כן" אמר הילד, "קוראים לי ג'ון, מה שמך?" "מייק" הוא ענה, "איזה פוקימון לקחת ממנו?" "וולפיקס" ענה ג'ון "תמיד חלמתי על וולפיקסים, הם כאלה חמודים" "אולי" אמר מייק "אבל הם מאד חלשים" "לא נכון" מחה ג'ון "הוולפיקס שלי חזק, מה דעתך על קרב בשביל להוכיח את זה?" "חשבתי שכבר לא תשאל" ג'ון: "צא וולפיקס!" מתוך ההבזק הוורוד של הפוקדור של ג'ון יצא וולפיקס, אבל הוא היה כתום. וולפיקס: "וול!" מייק: "חה! תראה את הוולפיקס שלך, הוא כל כך חלש שאפילו הצבע שלו דהוי. עכשיו תראה את האוניקס שלי. צא אוניקס!" מתוך ההבזק הוורוד של הפוקדור של מייק יצא אוניקס גדול ו...שחור(?!) אוניקס: "גרואאאאננ!!!" מייק: "מה זה האוניקס הזה!?" ג'ון: "ואתה ירדת על הוולפיקס שלי, האוניקס שלך חלוד!" מייק: "מעבדה דפוקה... איזה ניסויים עשו על הפוקימונים האלה?! טוב, הקרב צריך להתחיל כבר, אוניקס, מכת זנב!" ג'ון: "וולפיקס, תתחמק והשתמש בבערה!" אוניקס הניף את הזנב שלו על וולפיקס, אך וולפיקס קפץ והוציא מפיו שלוש להבות אש על אוניקס. אוניקס כמעט ולא נפגע, וולפיקס לא נפגע. מייק: "אתה באמת מטומטם, משתמש במתקפת אש על פוקימון אבן... אוניקס, חפור!" ג'ון: "וולפיקס! בערה שוב! ואתה אל תקרא לי מטומטם, אני יודע מה אני עושה" וולפיקס הוציא מפיו שלוש להבות אש, אבל אוניקס הספיק לחפור חור ולהשתחל אליו, והאש לא פגעה באוניקס. ג'ון: "מה!? לאן האוניקס הגדול הזה נעלם!?" מייק: "אתה עוד תראה... אוניקס, צא החוצה והשתמש בסופת חול!" אוניקס יצא מתוך האדמה, והחל ליצור סופת חול, סופת חול משתוללת. ג'ון: " וולפיקס! אתה שם?!" וולפיקס הוציא קריאה חלושה מפיו ג'ון: "יופי וולפיקס, תמשיך! מתקפת מהירות!" וולפיקס פגע באוניקס, אך הפגיעה היתה חלשה. סופת החול פוגעת בוולפיקס והוא מתעלף, הסופה שוכחת. ג'ון: "וולפיקס! עשית עבודה מצוינת, חזור" ג'ון הוציא את הפוקדור והחזיר אותו אליו. "לא רע אוניקס" אמר מייק ולפתע שם לב כי יש עליו להבה "נשרפת? טוב, נחכה עד שנצא מהיער ואז אקח אותך למרכז, תחזור" "נתת קרב טוב" אמר ג'ון למייק "לימדת אותי הרבה בקרב, ובתמורה לכך, הנה משהו שיגרום לאוניקס שלך להרפא מהכוויה, חשבתי שאשתמש על זה בעצמי אם וולפיקס לא יאהב אותי בהתחלה, אבל אנחנו מסתדרים מצוין" "אני לא צריך את הטובות שלך" רטן מייק "אוניקס צריך לסבול, הוא יתחזק מזה" "אבל זה אכזרי" אמר ג'ון. "אז מה? שיסבול קצת, ואז הוא יסבול פחות" אמר מייק. "טוב, כבר מתחיל להחשיך" אמר ג'ון, "אני אקים פה מחנה ללילה, רוצה להצטרף אלי?" "אתה צוחק עלי? בלילה יש את הפוקימונים הכי שווים!" ענה מייק בלגלוג. "אתה מטורף? הם מסוכנים!" אמר ג'ון. "יש לי את אוניקס, ראית למה הוא מסוגל" ענה מייק. "טוב, תעשה מה שבא לך, אני נשאר כאן" אמר ג'ון. "יופי" אמר מייק "לפחות ככה לא תציק לי בדרך" "שיהיה, להתראות, בהצלחה בחציית היער" איחל ג'ון. "המממ" גנח מייק והתחיל להתרחק מהמחנה של ג'ון אל תוך היער השחור ... מי יודע מה מצפה לו בתוך היער האפל ומעבר לו?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.