שוב נטרף המוח בגלל הנערה../images/Emo68.gif?
אם כן אין ברירה, צריך לגלות קצת טאקט ולהמליץ על הכל, פרט לנערה. BEN WATT כבש את צמרת מצעד האינדי הבריטי עם אלבומו North Marine Drive שהיה תקליט קטן נוגה ויפה, וזכה לתרומתו של רוברט וויאט בשירה ופסנתר. Tracey Thorn לא כבשה כלום עם אלבומה A Distant Shore שהיה תקליט קטן נוגה ויפה, אבל היו דיווחים על קהלים שנחשפו לקול האלטו הקטיפתי שלה והיו מתפזרים הביתה דרך הרווח שבין הדלת לרצפה. החיבור בין השניים היה מתבקש והוליד צמד בשם Everything But the Girl שהוציא ב 1984 אלבום מושלם בשם EDEN. את הקול של טרייסי תורן ניתן להשוות רק לזה של אליזבת פרייזר, שנהגה אז לזמר בטון גבוה מעט יותר ובמלים שאינן קיימות במילונים. תורן על כן נשאה חצי מכתר הקול הנשי הבריטי של השמונים. להקשיב לאלבום EDEN זה להיקלע למועדון שהייתי רוצה להיות הבעלים שלו. שירי פופ במקצבי בוסה נובה איטיים, מעושנים, אי שם מריעה חצוצרה, אי פה מחליקים צמד סקסופונים, גיטרה רוקית מצלצלת ופסנתר רעוע, שניהם של בן וואט. טרייסי תורן חייבת היתה לשבת על הפסנתר כשהיא חושפת ירך בגוון של גבינה צפתית כדי שהשירה שלה תצא כל כך סקסית ונואשת. בן וואט הפליא בשורת לחנים מופלאה שנדבקים ונותרים טריים לאורך שנים. עליהם הרכיב מילים חדות שמדברות על בעיות מעולם הזוגיות והחדיות של אנגלים שגדלו על הביטלס והתפכחו מזמן מהבטחות השווא של אול יו ניד איז לאב. אתה יוצא מהמועדון עם תום הדיסק, ממצמץ מול השמש הבריטית שלאחר מספר דקות של התפכחות מתבררת כפנס הרחוב, ושם פעמיך אל הלילה הערפילי בכיוון המשוער של תחנת האנדרגראונד. הצמד Everything But the Girl המשיך להקליט תוך הסתגלות זיקיתית לאופנות המוסיקליות המתחלפות וידע הצלמה רבה. האלבום היחיד שלהם שאני קשור אליו עד היום הוא אותה חתיכת גן EDEN. אחד האלבומים היפים ביותר ששנות השמונים לא הצליחו להותיר עליו חותמת.
