שירים ליום הזה
זה לא הזיכרונות
זה לא הבגדים בוערים בזיכרונות,
זה לא המילים בוערים בזיכרונות,
זה לא הזיכרונות בוערים כשזוכרים -
זה אנו עצמנו בוערים בזיכרונות.
הנה הם באים, ממולי, משתרכים כמוזלמנים,
כפופים, בלויים, לא מגולחים
ועיניהם הבולטות קרועות בתימהון מאובן.
שותקים והולכים,
כושלים והולכים
והמוות הולך איתם.
זה לא הדמיונות ששותקים,
זה לא הצללים שכושלים,
זה לא המוות שאיתם -
זה המשהו שמומת בתוכי
כשהם ממולי
ואני ממולם.
(פרי מגדים)
הבגד
*******
מאת דליה רביקוביץ
את יודעת, היא אמרה, תפרו לך בגד מאש,
את זוכרת איך נשרפה אשתו של יאזון בבגדיה?
זאת מדיאה, היא אמרה, הכול עשתה לה מדיאה.
את צריכה להיות זהירה, היא אמרה.
תפרו לך בגד מזהיר כמו רמץ,
בוער כמו גחלים.
את תלבשי אותו? היא אמרה, אל תלבשי אותו.
זה לא הרוח שורק, זה הרעל מפעפע.
אפילו אינך נסיכה, מה תעשי למדיאה?
את צריכה להבחין בקולות, היא אמרה,
זה לא הרוח שורק.
את זוכרת, אמרתי לה, את הזמן שהייתי בת שש?
חפפו את ראשי בשמפו וככה יצאתי לרחוב.
ריח החפיפה נמשך אחרי כענן.
אחר כך הייתי חולה מן הרוח ומן הגשם.
עוד לא הבנתי לקרוא אז טרגדיות יוניות,
אבל ריח הבושם נדף והייתי חולה מאוד.
היום אני מבינה שזה בושם בלתי טבעי.
מה יהיה אתך, היא אמרה, תפרו לך בגד בוער.
תפרו לי בגד בוער, אמרתי, אני יודעת.
אז מה את עומדת, אמרה, את צריכה להיזהר,
האם את לא יודעת מה זה בגד בוער?
אני יודעת, אמרתי, אבל לא להיזהר.
ריח הבושם ההוא מבלבל את דעתי.
אמרתי לה: אף אחד לא חייב להסכים אתי
אינני נותנת אמון בטרגדיות יווניות.
אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש.
מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת?
אין עליי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת.
לא יום שואה
לא יום שואה.
סתם יום. יום ללא זיכרון,
יום ללא דמיון.
סתם עלה, עלה שנשר מהעץ
אך אל האדמה עדיין לא הגיע -
עודנו מרחף בין החי לבין הדומם.
סתם אנשים, אנשים שלא היו שם -
מרחפים בין לא-יום-שואה אחד
לבין לא-יום-שואה שני.
זוכרים את רעננותם
ושואפים לרוח -
מסרבים לנשור לריקבונם.
"רוח, רוח", מתפללים:
"אנא הגביהי, אנא רוממי,
השיאי לשמיים -
רק אל תשליכי,
רק אל תתני ליפול..."
כך יום-יום מבקשים:
"שיהיה לנו היום
לא-יום-של-שואה,
שיהיה לנו היום
סתם-יום-של-חול..."
(פרי מגדים)
זה לא הזיכרונות
זה לא הבגדים בוערים בזיכרונות,
זה לא המילים בוערים בזיכרונות,
זה לא הזיכרונות בוערים כשזוכרים -
זה אנו עצמנו בוערים בזיכרונות.
הנה הם באים, ממולי, משתרכים כמוזלמנים,
כפופים, בלויים, לא מגולחים
ועיניהם הבולטות קרועות בתימהון מאובן.
שותקים והולכים,
כושלים והולכים
והמוות הולך איתם.
זה לא הדמיונות ששותקים,
זה לא הצללים שכושלים,
זה לא המוות שאיתם -
זה המשהו שמומת בתוכי
כשהם ממולי
ואני ממולם.
(פרי מגדים)
הבגד
*******
מאת דליה רביקוביץ
את יודעת, היא אמרה, תפרו לך בגד מאש,
את זוכרת איך נשרפה אשתו של יאזון בבגדיה?
זאת מדיאה, היא אמרה, הכול עשתה לה מדיאה.
את צריכה להיות זהירה, היא אמרה.
תפרו לך בגד מזהיר כמו רמץ,
בוער כמו גחלים.
את תלבשי אותו? היא אמרה, אל תלבשי אותו.
זה לא הרוח שורק, זה הרעל מפעפע.
אפילו אינך נסיכה, מה תעשי למדיאה?
את צריכה להבחין בקולות, היא אמרה,
זה לא הרוח שורק.
את זוכרת, אמרתי לה, את הזמן שהייתי בת שש?
חפפו את ראשי בשמפו וככה יצאתי לרחוב.
ריח החפיפה נמשך אחרי כענן.
אחר כך הייתי חולה מן הרוח ומן הגשם.
עוד לא הבנתי לקרוא אז טרגדיות יוניות,
אבל ריח הבושם נדף והייתי חולה מאוד.
היום אני מבינה שזה בושם בלתי טבעי.
מה יהיה אתך, היא אמרה, תפרו לך בגד בוער.
תפרו לי בגד בוער, אמרתי, אני יודעת.
אז מה את עומדת, אמרה, את צריכה להיזהר,
האם את לא יודעת מה זה בגד בוער?
אני יודעת, אמרתי, אבל לא להיזהר.
ריח הבושם ההוא מבלבל את דעתי.
אמרתי לה: אף אחד לא חייב להסכים אתי
אינני נותנת אמון בטרגדיות יווניות.
אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש.
מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת?
אין עליי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת.
לא יום שואה
לא יום שואה.
סתם יום. יום ללא זיכרון,
יום ללא דמיון.
סתם עלה, עלה שנשר מהעץ
אך אל האדמה עדיין לא הגיע -
עודנו מרחף בין החי לבין הדומם.
סתם אנשים, אנשים שלא היו שם -
מרחפים בין לא-יום-שואה אחד
לבין לא-יום-שואה שני.
זוכרים את רעננותם
ושואפים לרוח -
מסרבים לנשור לריקבונם.
"רוח, רוח", מתפללים:
"אנא הגביהי, אנא רוממי,
השיאי לשמיים -
רק אל תשליכי,
רק אל תתני ליפול..."
כך יום-יום מבקשים:
"שיהיה לנו היום
לא-יום-של-שואה,
שיהיה לנו היום
סתם-יום-של-חול..."
(פרי מגדים)
