שיעור קונג-פו 01-8-16
הי בן, אני מאד מאושר שאוהבים להתאמן איתי. זה מלמד על המקום שיש בשיעורים שלך (בזכותך ובזכותנו - התלמידים) להקשבה אחד לשני. זה משהו שהיה חסר לי עם רוב הפרטנרים כשהתאמנתי בהשרדות, וזה משהו שמתאפשר רק מתוך משהו משותף של המדריך והתלמידים גם יחד. יצא לי לעבוד בשיעורים עם סער, יואב וסיון ואף אני נהניתי מאד עם כל אחד מהם. השוני בין כולנו הוא דבר מבורך ומלמד, וההכרה בכך מאפשרת לי להבין את מה שכתבת על כך שגם אימון שלך עם תלמיד מתחיל יכול ללמד אותך הרבה. מאד מעניינת אותי התשובה שלך על הצורך באימונים (לשאלתי עם מי אתה מתאמן). עדיין יש לי קושי מסויים להפנים את הטענה שניתן להתפתח גם בלי אימון (למשל, ניתן לפתח את יכולת הקרב גם מבלי להתאמן עם יריב ברמה דומה). אני מניח שאנחנו (המין האנושי כולו, פחות או יותר) כל כך "מתוכנתים" בנושא (מגיל צעיר מלמדים אותנו לשנן, ואומרים לנו שאם לא נתאמן - במובן הרחב של המילה - לא נצליח), ולכן קשה לנו לא רק לקבל גישה אחרת, אלא גם ליישם אותה. למרות זאת, עצם היכולת להשתמש בדמיון למשל (כפי שכתבתי לך בהודעה הקודמת) מוכיח שיש לנו עוד כלים להתפתחות. כנראה שאנחנו פשוט לא מספיק מיומנים בכלים האחרים. ואני לא רוצה לסיים בלי להגיד משהו גם על השיעור של אתמול. הוא היה נפלא ואחר, וגם מאד מרגיע (למרות העייפות הפיזית שחשתי אחרי "הפרה העיוורת"). אתמול הלכתי לישון כשאני רואה (בדמיוני) ממבט על את ארבעת הריבועים שעל הריצפה, ואותי ואת יואב מתמרנים בתוכם. ברור לי שגם כאן, עבודה עם הדמיון תעזור לי להרגיש טוב יותר היכן אני והפרטנר שלי נמצאים במרחב. העבודה עם הידיים "הקשורות" (אני מניח שזה מה שחלק מההודעות כאן מתייחסות אליו כאל Sticky Hands) היתה פשוט מדהימה עבורי. הייתי מאושר לגלות שאני יכול לעבוד רוב הזמן בצורה רכה ומבלי להפעיל הרבה כוח. בקיצור, אני נהנה כמו ילד קטן, ומתמלא בהרבה אנרגיות. הרבה הרבה תודה על כך. אז עכשיו קראתי את התשובה שלך בעניין עבודת העיניים. קודם כל הבנתי יותר (אני חושב) את מטרת ההליכה לאחור, ואת ההבחנה בינה לבין נושא העיניים. הקשר ביניהם, מבחינתי, הוא בכך שההליכה לאחור (או הליכה בחושך, למשל) מאד מדגישה לי את התלות בעיניים (קשור גם, אצלי, לנושא עיניים / משקפיים וכו´). אני מניח שזו אחת הסיבות שההליכה לאחור כל כך מצאה חן בעיני. לפני שנים גרתי בקומה רביעית בבניין ללא מעלית, והדבר הכי חביב עלי היה לעלות במדרגות (בערב) מבלי להדליק את האור, וליתר בטחון, עם עיניים עצומות. זה היה נותן לי מן תחושה כזאת של "ניצחתי" את העיניים או משהו כזה. אולי זה נשמע קצת מבולבל, אבל זה רק מראה לי שלנושא הזה יש הרבה מקום אצלי (אני פשוט עוד לא עושה עם זה מספיק, כנראה). אשמח לקבל ממך רעיונות לתרגילים שונים בנושא. ועוד בנושא ההליכה לאחור. אתמול ביליתי עם בני (גור, בן ה-5) זמן ארוך בהליכה לאחור. כן כן. הלכנו מרחק לא קצר, כולל עליות, וזה היה פשוט כיף. המדהים היה שגור המציא בדרך עוד סוגים של הליכה. זה כבר אולי חורג מנושא ההתמודדות עם נקודת התורפה "גב", אבל היה מעניין לראות את הדמיון שלו עובד. אני רק הלכתי לאחור, והוא כבר התחיל לרוץ לאחור, לדלג לאחור עם שתי רגליים צמודות (בקלות ובחיוניות מדהימה), ללכת על הצד, וללכת תוך כדי סיבוב (ניסיתי אבל הסתובב לי הראש תוך שניות, בעוד הוא ממשיך בקלות). לא תאמין, אבל עשיתי איתו גם את תרגיל המשפטים (לומר בו זמנית משפטים, וכל אחד חוזר על המשפט של השני). אז דע לך שזה עובד מצויין גם בגיל 5. ושוב, איזה כיף. פיני
הי בן, אני מאד מאושר שאוהבים להתאמן איתי. זה מלמד על המקום שיש בשיעורים שלך (בזכותך ובזכותנו - התלמידים) להקשבה אחד לשני. זה משהו שהיה חסר לי עם רוב הפרטנרים כשהתאמנתי בהשרדות, וזה משהו שמתאפשר רק מתוך משהו משותף של המדריך והתלמידים גם יחד. יצא לי לעבוד בשיעורים עם סער, יואב וסיון ואף אני נהניתי מאד עם כל אחד מהם. השוני בין כולנו הוא דבר מבורך ומלמד, וההכרה בכך מאפשרת לי להבין את מה שכתבת על כך שגם אימון שלך עם תלמיד מתחיל יכול ללמד אותך הרבה. מאד מעניינת אותי התשובה שלך על הצורך באימונים (לשאלתי עם מי אתה מתאמן). עדיין יש לי קושי מסויים להפנים את הטענה שניתן להתפתח גם בלי אימון (למשל, ניתן לפתח את יכולת הקרב גם מבלי להתאמן עם יריב ברמה דומה). אני מניח שאנחנו (המין האנושי כולו, פחות או יותר) כל כך "מתוכנתים" בנושא (מגיל צעיר מלמדים אותנו לשנן, ואומרים לנו שאם לא נתאמן - במובן הרחב של המילה - לא נצליח), ולכן קשה לנו לא רק לקבל גישה אחרת, אלא גם ליישם אותה. למרות זאת, עצם היכולת להשתמש בדמיון למשל (כפי שכתבתי לך בהודעה הקודמת) מוכיח שיש לנו עוד כלים להתפתחות. כנראה שאנחנו פשוט לא מספיק מיומנים בכלים האחרים. ואני לא רוצה לסיים בלי להגיד משהו גם על השיעור של אתמול. הוא היה נפלא ואחר, וגם מאד מרגיע (למרות העייפות הפיזית שחשתי אחרי "הפרה העיוורת"). אתמול הלכתי לישון כשאני רואה (בדמיוני) ממבט על את ארבעת הריבועים שעל הריצפה, ואותי ואת יואב מתמרנים בתוכם. ברור לי שגם כאן, עבודה עם הדמיון תעזור לי להרגיש טוב יותר היכן אני והפרטנר שלי נמצאים במרחב. העבודה עם הידיים "הקשורות" (אני מניח שזה מה שחלק מההודעות כאן מתייחסות אליו כאל Sticky Hands) היתה פשוט מדהימה עבורי. הייתי מאושר לגלות שאני יכול לעבוד רוב הזמן בצורה רכה ומבלי להפעיל הרבה כוח. בקיצור, אני נהנה כמו ילד קטן, ומתמלא בהרבה אנרגיות. הרבה הרבה תודה על כך. אז עכשיו קראתי את התשובה שלך בעניין עבודת העיניים. קודם כל הבנתי יותר (אני חושב) את מטרת ההליכה לאחור, ואת ההבחנה בינה לבין נושא העיניים. הקשר ביניהם, מבחינתי, הוא בכך שההליכה לאחור (או הליכה בחושך, למשל) מאד מדגישה לי את התלות בעיניים (קשור גם, אצלי, לנושא עיניים / משקפיים וכו´). אני מניח שזו אחת הסיבות שההליכה לאחור כל כך מצאה חן בעיני. לפני שנים גרתי בקומה רביעית בבניין ללא מעלית, והדבר הכי חביב עלי היה לעלות במדרגות (בערב) מבלי להדליק את האור, וליתר בטחון, עם עיניים עצומות. זה היה נותן לי מן תחושה כזאת של "ניצחתי" את העיניים או משהו כזה. אולי זה נשמע קצת מבולבל, אבל זה רק מראה לי שלנושא הזה יש הרבה מקום אצלי (אני פשוט עוד לא עושה עם זה מספיק, כנראה). אשמח לקבל ממך רעיונות לתרגילים שונים בנושא. ועוד בנושא ההליכה לאחור. אתמול ביליתי עם בני (גור, בן ה-5) זמן ארוך בהליכה לאחור. כן כן. הלכנו מרחק לא קצר, כולל עליות, וזה היה פשוט כיף. המדהים היה שגור המציא בדרך עוד סוגים של הליכה. זה כבר אולי חורג מנושא ההתמודדות עם נקודת התורפה "גב", אבל היה מעניין לראות את הדמיון שלו עובד. אני רק הלכתי לאחור, והוא כבר התחיל לרוץ לאחור, לדלג לאחור עם שתי רגליים צמודות (בקלות ובחיוניות מדהימה), ללכת על הצד, וללכת תוך כדי סיבוב (ניסיתי אבל הסתובב לי הראש תוך שניות, בעוד הוא ממשיך בקלות). לא תאמין, אבל עשיתי איתו גם את תרגיל המשפטים (לומר בו זמנית משפטים, וכל אחד חוזר על המשפט של השני). אז דע לך שזה עובד מצויין גם בגיל 5. ושוב, איזה כיף. פיני