שימלה לבנה
מה יש בהּ שכל כך עושה לכן את זה? כן ולפעמים גם לנו. ומייד אחרי החופה (מאזֵל-טופ) לרוץ ל-"חדר ייחוד" (לקרוא את זה במילעיל) (מזל שהתעקשת על זה – ואני עוד אמרתי, בשביל מה צריך את השטות הזו... אבל המבט הזה שהיה לך בעיניים....) ואני עוד בכלל חושב – "איך נפלתי", ובלי לחשוב צולל מתחת לאימרות. סגור בתוך אוהל לבן. אפלה לבנה אופפת אותי. סגור בפנים, לא יכול לשלוח ידיים למעלה. לא לראות את מבטך. מקרב את אפי, מסניף אותך. מסיט את החוטיני (לבן), מעביר ליקוק אחד אוסף בלשוני, את מה שנוזל ממך. מרגיש את הרעד שעובר בך. את ידייך, על ראשי, מבעד לכל שכבות הבד, מצמידות אותי אלייך. מפסק את השפתיים, נכנס עם הלשון. הריח אוי הריח. מוצא את הכפתור, שואב אל בין שפתיי. בירכייך רועדות. אור חזק פורץ פתאום, מפר את שלוות המאהל. זוג ידיים, נתונות בתוך כפפות משי (לבנות) משוכות עד למרפקים אוחזות בלחיי, מושכות אותי למעלה. בעמל רב, השימלה נעלמת. עכשיו נותרו רק נעלי עקב גבוהות, גרביים, תפוסים בביריות והכפפות האלו (הכול לבן) אצבעות לבנות עוטפות לי את הביצים. סוגרות סביבו סביב. הטיפה השקופה הראשונה, נספגת בבד. את נצמדת אליי, דוחפת אולי לאחור. בירכיי נתקלות בכורסא (הלבנה) קורס לתוכה, ואת מעליי, המבט הזה, שוב, בעינייך. כורעת לפניי, בין בירכיי. הידיים (הלבנות) פרושות לי על הבטן, על המתניים. ואת מכניסה אותו עמוק לתוך פיך. ורגע לפניי, את קמה, ערוותך מול פניי לנשיקה, נוטפת ריחנית. מכוונת אותי לתוכך (הידיים הלבנות) הדבר הבא שאני זוכר, זה את המבט שנעץ בי דוד אפריים...... (קרדיט - לבת מלכה)
מה יש בהּ שכל כך עושה לכן את זה? כן ולפעמים גם לנו. ומייד אחרי החופה (מאזֵל-טופ) לרוץ ל-"חדר ייחוד" (לקרוא את זה במילעיל) (מזל שהתעקשת על זה – ואני עוד אמרתי, בשביל מה צריך את השטות הזו... אבל המבט הזה שהיה לך בעיניים....) ואני עוד בכלל חושב – "איך נפלתי", ובלי לחשוב צולל מתחת לאימרות. סגור בתוך אוהל לבן. אפלה לבנה אופפת אותי. סגור בפנים, לא יכול לשלוח ידיים למעלה. לא לראות את מבטך. מקרב את אפי, מסניף אותך. מסיט את החוטיני (לבן), מעביר ליקוק אחד אוסף בלשוני, את מה שנוזל ממך. מרגיש את הרעד שעובר בך. את ידייך, על ראשי, מבעד לכל שכבות הבד, מצמידות אותי אלייך. מפסק את השפתיים, נכנס עם הלשון. הריח אוי הריח. מוצא את הכפתור, שואב אל בין שפתיי. בירכייך רועדות. אור חזק פורץ פתאום, מפר את שלוות המאהל. זוג ידיים, נתונות בתוך כפפות משי (לבנות) משוכות עד למרפקים אוחזות בלחיי, מושכות אותי למעלה. בעמל רב, השימלה נעלמת. עכשיו נותרו רק נעלי עקב גבוהות, גרביים, תפוסים בביריות והכפפות האלו (הכול לבן) אצבעות לבנות עוטפות לי את הביצים. סוגרות סביבו סביב. הטיפה השקופה הראשונה, נספגת בבד. את נצמדת אליי, דוחפת אולי לאחור. בירכיי נתקלות בכורסא (הלבנה) קורס לתוכה, ואת מעליי, המבט הזה, שוב, בעינייך. כורעת לפניי, בין בירכיי. הידיים (הלבנות) פרושות לי על הבטן, על המתניים. ואת מכניסה אותו עמוק לתוך פיך. ורגע לפניי, את קמה, ערוותך מול פניי לנשיקה, נוטפת ריחנית. מכוונת אותי לתוכך (הידיים הלבנות) הדבר הבא שאני זוכר, זה את המבט שנעץ בי דוד אפריים...... (קרדיט - לבת מלכה)
