שימו

LOVE is ALL

New member
שימו ../images/Emo23.gif

שוב. יום ראשון. 6 וחצי בבוקר. ללבוש מדים, להכין את התיק לשבועיים (מי יודע- אולי שלושה) הבאים, לגלח, לצחצח ולצאת לכיוון הבסיס. שוב. שוב הדמעות העקשניות שלא מוכנות להישאר בתוך העיניים- גם להן קשה. אני יוצא מהחדר שנכנסתי אליו לפני שעתיים וחצי כשחזרתי בתחפושת הברמן מהעבודה. עכשיו אני מחופש לחייל. אני הולך לתרום למדינה. אני הולך להגן על המדינה. על המדינה שלא רואה אותי ממטר. הורסת את הסיכוי שלי לפרנס את הבית שלי. את הבית שבו גדלתי, אותו הבית שבו אימא שלי גידלה אותי ואת שלושת אחיותיי הקטנות לבד אחרי שאבא ברח. בית ריק. בית עצוב. עולה לאוטובוס שלוקח אותי רחוק מהבית. רחוק מאימא. רחוק מאחיותיי הקטנות. רחוק מהעבודה. רחוק מהעצב. אבל איכשהו העצב מתגבר עם הקילומטרים שהאוטובוס עובר. הדאגות מתחילות לעלות בתוכי. דאגות. אני מרגיש זקן מרוב דאגות. דאגות לבית הריק. ריק מרהיטים. ריק שמחה. ריק משמש. ריק מצבע. ריק משלווה. ריק מאוכל... שוב אני מתפלל. הלוואי והיה לנו לחם במטבח. לחם וקולה (גם פפסי זה בסדר). הלוואי וכל המצב הזה ייגמר. שוב ארוחת צהריים בבסיס. הלוואי שהמשפחה שלי הייתה פה... (אני חייל אמיתי ביחידה קרבית אי שם בבסיס סודי ...)
 
למעלה