מה שהוא ממש אדיוטי
זה להתווכח על תרגום לעברית של טקסט מקורי באנגלית, שאף אחד מאיתנו - חוץ מאחיה של אמילי - לא ראה. הלינק לערך "פינק פלויד" באנציק' בריטניקה אונליין. הערך נכתב ע"י לוסי אובריאן, מבקרת בריטית ידועה. תרגום השורות הראשונות: "הלהקה הבריטית פינק פלויד היתה ב'שורה הראשונה' של הפסיכדליה בשנות השישים, ומאוחר יותר בשנות השבעים הפכה את רעיון אלבומי-הקונצפט לפופולרי בקרב הקהל הרחב". וזה נכון. האמריקאים המציאות את הפסיכדליה. הבריטים לקחו אותה ועשו ממנה משהו אחר לגמרי - בגלל הרקע התרבותי השונה מאוד שלהם. התהליך היה דומה במהותו למה שנעשה כמה שנים קודם לכן, עם ה-R'n'B האמריקאי, כשהביטלס, הסטונס, הקינקס ה"מי" ורבים רבים אחרים לקחו אותו ועשו ממנו משהו אחר, מקורי, חדשני - וגם טוב מהמקור, במקרים רבים. הפסיכדליה האנגלית נבדלה מהפסיכדליה האמריקאית, משום שהרקע החברתי והתרבותי של יוצריה היה שונה מזה של היוצרים האמריקאים. המוסיקאים האנגלים היו ברובם מהמעמד הבינוני, וזכו לילדות אנגלית "קלאסית" ולהשכלה עשירה. סיד בארט הוא הדוגמא האולטימטיבית לכך: שיריו - הפסיכדליים לעילא - איזכרו ספרות ילדים אנגלית ונופים אנגליים. הוא זנח - במכוון - את המבנה הקלאסי של שירי רוק, שהיו עד אז מבוססים על ה-R'n'B האמריקאי (בעוד הלהקות הפסיכדליות האמריקאיות נשארו נאמנות, רוב הזמן, למבנה זה), ואת המבטא האמריקאי, שהיה חביב על רוקרים בריטיים עד אז. בנוסף, הוא שילב בשיריו רעיונות ומוטיבים ששאב מאמנים בריטים אוונגרדיים כגון להקת AMM, שפעלה באותה תקופה, ושאת חבריה הכיר. אין הרבה דמיון, לכן, בין Piper לבין מה שה-Grateful Dead עשו באותה תקופה, לדוגמא. וחוץ מזה, מה זה משנה מי היה קודם? מה שכן משנה, לעניין הכללת הפלויד כערך ב"בריטניקה" הוא שלפחות בבריטניה מכירים בחשיבות התרבותית של אמני הרוק. לא רק בכך שהאנציקלופדיה ה"לאומית" הבריטית מתייחסת אליהם (אני מניחה שגם אמנים אחרים זכו לערכים משלהם שם), אלא גם בתוארי הכבוד הממלכתיים שאמני רוק זוכים להם, בממלכה המאוחדת. ומה בארה"ב? יוק. ההסטוריה העשירה של המוסיקה הפופולרית האמריקאית במאה ה-20 - אולי התרומה החשובה ביותר של ארה"ב לעולם - לא זוכה לשום הכרה רשמית.
