שימור לקוחות
אזהרה: הסיפור אמנם עוסק במין בהסכמה אולם כולל אקט מיני קשוח. בדיוק כשענבל יצאה מהמעלית אל חדר המדרגות זיהתה את דמותו של מר קורן נעלם בתוך המשרד. כשמיהרה להכנס, ראתה אותו מתקדם במהירות לאורך המסדרון אל עבר משרדה של דבורה. קל היה לה לזהות אותו גם מאחור. אדם גבוה ומלא, ראשו מגולח למשי, לבוש חליפה שחורה. היא תהתה מה הוא עושה במשרד בשעה כזאת. ומה דבורה עושה שם. רק לפני עשרים דקות, סגרה את המחשב שלה, כיבתה את האורות בחדר הגדול ואמרה שלום לבוסית שלה. על פי האופן בו קיבצה את הדפים ופינתה את השולחן הגדול אפשר היה להבין כי גם היא נמצאת בדרך החוצה. למטה המתין לה ירון, בן זוגה. הם נדברו ללכת להצגה ראשונה. ליד הרמזור נזכרה ששכחה את המכשיר הסלולרי במשרד. היא ידעה שיתעצבן, אבל הרגישה ערומה בלעדיו. "אני חייבת לחזור" אמרה ועוד בטרם אמר משהו הוסיפה "אל תדאג, לא נפסיד כלום במילא יש המון פרסומות בהתחלה". ירון הסתובב ונעצר ליד הבניין הגבוה וענבל רצה פנימה אל המעלית. עתה למעלה, עוד הספיקה לראות את קורן נכנס אל חדרה של דבורה וסוגר מאחוריו את הדלת. משהו בתוכה אמר לה לעצור ולחשוב לרגע. תחילה ניגשה אל עמדת העבודה שלה. מצאה שם את הפלאפון ממתין יתום, מחכה לה. היא פתחה את הפליפ ושמחה לגלות שאף אחד לא חיפש אותה בתפר הזמן הקצר הזה. לאחר מכן התקדמה בשקט בשקט על קצות אצבעותיה, משתדלת שלא להשמיע רעשים מיותרים. חלון הזכוכית הגדול בחדרה של דבורה היה סגור עם התריס הירוק אך דרך כמה חרכים הצליחה להציץ פנימה ולראות את המתרחש בפנים. דבורה שלובת ידיים שעונה על השולחן דיברה אל קורן שעמד מולה. ענבל לא שמעה את חילופי הדברים, אבל לפי הבעות פניה של הבוסית שלה הבינה כי מדובר בשיחה לא נעימה. הבוסית שלה דיברה בקשיחות ובנחישות. עוד מעט היא תסיים את דבריה ותוסיף איזו בדיחה קטנה כדי לשוות לשנות את הטון. בתוך הבטן חשה מועקה שהלכה והציפה אותה. קורן היה הלקוח גדול והחשוב של המשרד. ענבל בתור העובדת הוותיקה והמנוסה ביותר קיבלה על עצמה את זכות הטיפול בו. לפי דעתה עשתה במהלך השנתיים האחרונות עבודה ממש טובה, אבל עכשיו כאשר הציצה וזיהתה את השיחה הלא נעימה שמתרחשת בפנים, ניסתה לשחזר את החודש האחרון. היא קצת הזניחה אותו. לא שלא טיפלה בו כראוי, אבל לקוחות אחרים העסיקו את רוב זמנה. במשך דקה ארוכה התלבטה האם לדפוק על הדלת ולהיכנס, אבל אז לתדהמתה ראתה פתאום את מזדקפת על עקביה ומתחילה לפשוט מעצמה את בגדיה. זה לא הגיוני – חשבה לעצמה. היא הכירה היטב את בעלה של דבורה שלפחות פעמיים בשבוע היה מבקר במשרד. תמיד חשבה שהיחסים ביניהם מושלמים. היו שם נגיעות קטנות, נשיקות חטופות והרבה אינטימיות והנה, היא עתה מתפשטת מול הלקוח שלה. למרות שהייתה מעל גיל ארבעים היה לה גוף חטוב. ענבל נזכרה שלפני חודשיים נסעו כל בנות המשרד ליום כיף שכלל גם בריכה. כשראתה את דבורה בבגד ים התפעלה מגופה השמור גם עתה כאשר עמדה ערומה כולה לא יכלה שלא להתפעל ממנה. דבורה כרעה על בירכיה. ענבל אמנם לא ראתה מה היא עושה אבל על פי תזוזות הראש השלימה את החסר בדמיונה. הבוסית הקשוחה שלה שיחררה את איבר מינו של קורן ממכנסיו ומצצה לו. הטלפון החל לרטוט. היא הודתה בליבה על שהשקיטה אותו. התלבטה לרגע אם ולענות או להתעלם ובחרה שלא להגיב. היא הייתה חייבת לראות את ההמשך. דבורה נעצרה ונעמדה על רגליה. על פניה היה מרוח חיוך קטן ומלאכותי. היא נישקה את קורן על פניו ואז הסתובבה ונשענה לפנים לאורך שולחן העבודה שלה. ענבל הבחינה כיצד קורן מפסק את רגליה לרווחה ומשעין עצמו קדימה תחילה בתנועה קטנה, חודרנית ולאחר מכן בתנועות אגן חזקות ונחושות. המכשיר שוב רטט. ענבל הייתה חייבת לעצור את ירון. הוא עוד עלול היה לעלות אחריה. היא החליטה לשלוח לו אס.אמ.אס - "אני מיד יורדת... חייבת להשלים כאן משהו קטן" הקלידה במהירות, מפללת כי המסר יניח את דעתו של ירון ויפנה לה עוד כמה דקות של הצצה. קורן מעולם לא משך אותה מינית. אמנם היה מרשים בקומתו והופעתו, אך היה מבוגר ממנה בעשרים שנה לפחות. עתה כאשר ראתה לנגד עיניה איך הוא דופק את הבוסית הקשוחה שלה הרגישה קינאה. הוא הרי היה הלקוח שלה. למה אף פעם לא רמז לה שום דבר? גופו נעצר. הוא התעסק שם במשהו ואז שוב דחף את עצמו קדימה. הצווחה הקטנה של דבורה חדרה את הזכוכית והדלת ונשמעה היטב בכל רחבי המשרד. קורן שוב זיין אותה ולפי הזווית נדמה היה לענבל שהפעם בחר להשתמש בחור השני. המראה הפנט אותה. הכוחניות של האיש מול הכניעה של בעלת המשרד הקשוחה הציתה בה להבה פנימית. היא הייתה מגורה מכף רגל ועד ראש. נשימותיה היו כבדות והיא חשה דחף עצום לגעת בעצמה. שוב רטט המכשיר בידיה והיא היא שמה לב שחלפו עשרים דקות מאז עלתה למעלה. בצעדים איטיים ושקטים יצאה מהמשרד תוהה מותירה מאחוריה את קורן ואת דבורה. במעלית חשבה לעצמה שהיא חייבת לאונן. ירון לא יצליח לספק אותה. הם אמנם חיו ביחד וכבר החלו לדבר על מיסוד הקשר ביניהם ועתה הבינה שמשהו שם היה חסר. היא חזתה מול עיניה בזיון חזק ונחוש משהו שמעולם לא חוותה. למטה ירון כמעט חנק אותה מרוב כעס. "למה את לא עונה לטלפון? מה עיכב אותך שם?" ענבל שתקה נזופה ואז התפרצה בחזרה - "שתוק עכשיו!" הוא השתתק. יותר מאשר שמחה על השקט, הצטערה על הכניעה. למחרת בבוקר קראה לה דבורה לשבת מולה. "דיברתי אתמול עם קורן. הוא התלבט אם להפסיק ולעבוד איתנו, אבל שכנעתי אותו להמשיך בחוזה. אני צריכה שתתפני אליו קצת יותר..."
אזהרה: הסיפור אמנם עוסק במין בהסכמה אולם כולל אקט מיני קשוח. בדיוק כשענבל יצאה מהמעלית אל חדר המדרגות זיהתה את דמותו של מר קורן נעלם בתוך המשרד. כשמיהרה להכנס, ראתה אותו מתקדם במהירות לאורך המסדרון אל עבר משרדה של דבורה. קל היה לה לזהות אותו גם מאחור. אדם גבוה ומלא, ראשו מגולח למשי, לבוש חליפה שחורה. היא תהתה מה הוא עושה במשרד בשעה כזאת. ומה דבורה עושה שם. רק לפני עשרים דקות, סגרה את המחשב שלה, כיבתה את האורות בחדר הגדול ואמרה שלום לבוסית שלה. על פי האופן בו קיבצה את הדפים ופינתה את השולחן הגדול אפשר היה להבין כי גם היא נמצאת בדרך החוצה. למטה המתין לה ירון, בן זוגה. הם נדברו ללכת להצגה ראשונה. ליד הרמזור נזכרה ששכחה את המכשיר הסלולרי במשרד. היא ידעה שיתעצבן, אבל הרגישה ערומה בלעדיו. "אני חייבת לחזור" אמרה ועוד בטרם אמר משהו הוסיפה "אל תדאג, לא נפסיד כלום במילא יש המון פרסומות בהתחלה". ירון הסתובב ונעצר ליד הבניין הגבוה וענבל רצה פנימה אל המעלית. עתה למעלה, עוד הספיקה לראות את קורן נכנס אל חדרה של דבורה וסוגר מאחוריו את הדלת. משהו בתוכה אמר לה לעצור ולחשוב לרגע. תחילה ניגשה אל עמדת העבודה שלה. מצאה שם את הפלאפון ממתין יתום, מחכה לה. היא פתחה את הפליפ ושמחה לגלות שאף אחד לא חיפש אותה בתפר הזמן הקצר הזה. לאחר מכן התקדמה בשקט בשקט על קצות אצבעותיה, משתדלת שלא להשמיע רעשים מיותרים. חלון הזכוכית הגדול בחדרה של דבורה היה סגור עם התריס הירוק אך דרך כמה חרכים הצליחה להציץ פנימה ולראות את המתרחש בפנים. דבורה שלובת ידיים שעונה על השולחן דיברה אל קורן שעמד מולה. ענבל לא שמעה את חילופי הדברים, אבל לפי הבעות פניה של הבוסית שלה הבינה כי מדובר בשיחה לא נעימה. הבוסית שלה דיברה בקשיחות ובנחישות. עוד מעט היא תסיים את דבריה ותוסיף איזו בדיחה קטנה כדי לשוות לשנות את הטון. בתוך הבטן חשה מועקה שהלכה והציפה אותה. קורן היה הלקוח גדול והחשוב של המשרד. ענבל בתור העובדת הוותיקה והמנוסה ביותר קיבלה על עצמה את זכות הטיפול בו. לפי דעתה עשתה במהלך השנתיים האחרונות עבודה ממש טובה, אבל עכשיו כאשר הציצה וזיהתה את השיחה הלא נעימה שמתרחשת בפנים, ניסתה לשחזר את החודש האחרון. היא קצת הזניחה אותו. לא שלא טיפלה בו כראוי, אבל לקוחות אחרים העסיקו את רוב זמנה. במשך דקה ארוכה התלבטה האם לדפוק על הדלת ולהיכנס, אבל אז לתדהמתה ראתה פתאום את מזדקפת על עקביה ומתחילה לפשוט מעצמה את בגדיה. זה לא הגיוני – חשבה לעצמה. היא הכירה היטב את בעלה של דבורה שלפחות פעמיים בשבוע היה מבקר במשרד. תמיד חשבה שהיחסים ביניהם מושלמים. היו שם נגיעות קטנות, נשיקות חטופות והרבה אינטימיות והנה, היא עתה מתפשטת מול הלקוח שלה. למרות שהייתה מעל גיל ארבעים היה לה גוף חטוב. ענבל נזכרה שלפני חודשיים נסעו כל בנות המשרד ליום כיף שכלל גם בריכה. כשראתה את דבורה בבגד ים התפעלה מגופה השמור גם עתה כאשר עמדה ערומה כולה לא יכלה שלא להתפעל ממנה. דבורה כרעה על בירכיה. ענבל אמנם לא ראתה מה היא עושה אבל על פי תזוזות הראש השלימה את החסר בדמיונה. הבוסית הקשוחה שלה שיחררה את איבר מינו של קורן ממכנסיו ומצצה לו. הטלפון החל לרטוט. היא הודתה בליבה על שהשקיטה אותו. התלבטה לרגע אם ולענות או להתעלם ובחרה שלא להגיב. היא הייתה חייבת לראות את ההמשך. דבורה נעצרה ונעמדה על רגליה. על פניה היה מרוח חיוך קטן ומלאכותי. היא נישקה את קורן על פניו ואז הסתובבה ונשענה לפנים לאורך שולחן העבודה שלה. ענבל הבחינה כיצד קורן מפסק את רגליה לרווחה ומשעין עצמו קדימה תחילה בתנועה קטנה, חודרנית ולאחר מכן בתנועות אגן חזקות ונחושות. המכשיר שוב רטט. ענבל הייתה חייבת לעצור את ירון. הוא עוד עלול היה לעלות אחריה. היא החליטה לשלוח לו אס.אמ.אס - "אני מיד יורדת... חייבת להשלים כאן משהו קטן" הקלידה במהירות, מפללת כי המסר יניח את דעתו של ירון ויפנה לה עוד כמה דקות של הצצה. קורן מעולם לא משך אותה מינית. אמנם היה מרשים בקומתו והופעתו, אך היה מבוגר ממנה בעשרים שנה לפחות. עתה כאשר ראתה לנגד עיניה איך הוא דופק את הבוסית הקשוחה שלה הרגישה קינאה. הוא הרי היה הלקוח שלה. למה אף פעם לא רמז לה שום דבר? גופו נעצר. הוא התעסק שם במשהו ואז שוב דחף את עצמו קדימה. הצווחה הקטנה של דבורה חדרה את הזכוכית והדלת ונשמעה היטב בכל רחבי המשרד. קורן שוב זיין אותה ולפי הזווית נדמה היה לענבל שהפעם בחר להשתמש בחור השני. המראה הפנט אותה. הכוחניות של האיש מול הכניעה של בעלת המשרד הקשוחה הציתה בה להבה פנימית. היא הייתה מגורה מכף רגל ועד ראש. נשימותיה היו כבדות והיא חשה דחף עצום לגעת בעצמה. שוב רטט המכשיר בידיה והיא היא שמה לב שחלפו עשרים דקות מאז עלתה למעלה. בצעדים איטיים ושקטים יצאה מהמשרד תוהה מותירה מאחוריה את קורן ואת דבורה. במעלית חשבה לעצמה שהיא חייבת לאונן. ירון לא יצליח לספק אותה. הם אמנם חיו ביחד וכבר החלו לדבר על מיסוד הקשר ביניהם ועתה הבינה שמשהו שם היה חסר. היא חזתה מול עיניה בזיון חזק ונחוש משהו שמעולם לא חוותה. למטה ירון כמעט חנק אותה מרוב כעס. "למה את לא עונה לטלפון? מה עיכב אותך שם?" ענבל שתקה נזופה ואז התפרצה בחזרה - "שתוק עכשיו!" הוא השתתק. יותר מאשר שמחה על השקט, הצטערה על הכניעה. למחרת בבוקר קראה לה דבורה לשבת מולה. "דיברתי אתמול עם קורן. הוא התלבט אם להפסיק ולעבוד איתנו, אבל שכנעתי אותו להמשיך בחוזה. אני צריכה שתתפני אליו קצת יותר..."
