אתה מתכוון לכינוי פעול או "כינוי מושא".
ראה הגדרה קצרה במט"ח:
http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=21755
והסבר מורחב באתר האקדמיה ללשון:
פרשת וישב – המקור הנטוי והכינוי החבור
בשאלתך עירבת מקור נטוי ופעלים נוטים.
המקור הנטוי הוא מה שכיום מוכר כ"שם פועל" (עם למ"ד בהתחלה) אבל במקורות ובצירופים כבולים אפשר למצוא דוגמאות שלו גם ללא אות יחס (נסה להוסיף את הלמ"ד ותגלה את הצורה המוכרת
):
"הנה מה טוב ומה נעים,
שבת אחים גם יחד"
"יודע
קרוא ו
כתוב"
"פיזמנו שיר
לכת"
"לְמַעַן
הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם" (בראשית לז כב)
ועם מילות יחס:
"
בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (תהילים קיד א)
"וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה
מִלֶּדֶת" (בראשית ל ט)
"בַּיָּמִים הָהֵם
כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (אסתר א ב)
מה שמאפיין את המקור הנטוי/שם הפועל (לצאת, ללדת, לשבת) וגם את שם הפעולה (יציאה, לידה, ישיבה) הוא שאין להם גוף. הנושא לא מובנה בהם, בשונה מפועל נטוי רגיל: יצאתי (אני), ילדתן (אתן), נשב (אנחנו). זה מאפשר לעברית להימנע ממגדר "אין לדרוך על הדשא" או "שליחה" במקום "שלח", "שלחי" או "שִׁלחו", אבל זה גם מעלים את הנושא. המקור הנטוי "(ל)עזוב" ושם הפעולה "עזיבה" מתייחסים אך ורק לפעולה. לכן אם רוצים לשייך את הפעולה, משתמשים בכינוי קניין חבור.
המקור הנטוי משמש לא פעם במשמעות שם פעולה ומקבל נטיית קניין (שייכות) שאינה בהכרח נטיית מושא, הרי הפעולה "שייכת" בראש ובראשונה למבצעה ולא רק למקבלה, כלומר גם לנושא ולא רק למושא (דבר היוצר לעיתים דו-משמעות, לדוגמה "ביקור הורים" או "חקירת השוטר"). דוגמאות עם מקור נטוי:
"וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב
תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ
מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר" (בראשית כט יט)
"תת" (לתת) = נתינה, מתן. כלומר לבן אומר ליעקב שעדיפה הנתינה של בתו ליעקב מנתינתה לאדם אחר. לבן הוא המבצע של פעולת הנתינה.
כך גם בדוגמה שלך – "בעוזבך" הוא ה"עזוב" (לעזוב) שלך (= העזיבה שלך), אתה מבצע אותה. זה כמו "בעזיבתך את המקום". באופן דומה אפשר לומר "בלכתך בשדה" (ב+לכת+שלך) ואפשר גם "בהליכתך בשדה" (ב+הליכה+שלך).
אבל אם אנחנו משתמשים בפועל נטוי, מבצע הפעולה כבר כלול:
עזבת = אתה (ביצעת את פעולת העזיבה)
ולכן אם אנחנו רוצים להוסיף את המושא (מקבל הפעולה): עזבתני (אתה עזבת אותי)
לדוגמה בשירו של עמנואל הרוסי (הפונה לאישה):
"לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה עֲזַבְתִּינִי?
לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה שְׁכַחְתִּינִי?"
https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=731&artist=113
או בשירו הידוע של יעקב הולנדר:
"אֲהַבְתִּיהָ, פִּתְאוֹם עַכְשָׁו, פִּתְאוֹם הַיּוֹם"
http://pizmonet.co.il/wiki/פתאום_עכשיו_פתאום_היום
אהבתיה = אני אהבתי אותה = נושא + נשוא + מושא
משפט שלם מקופל בתוך מילה, כמה חסכוני
.
וכך גם באותו פרק (בראשית כט) בפסוק טו:
"וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הֲכִי-אָחִי אַתָּה
וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם"
כאן זה באמת כינוי מושא (לפועל נטוי, כלומר פועל "רגיל") – עבדת. אתה (יעקב) עבדת אותי (עבורי), לבן (כמובן, יש כאן שימוש בוי"ו המכונה וי"ו ההיפוך ולכן הכוונה היא לעתיד ולא לעבר; שימוש בעתיד "רגיל" היה יוצר את הצורה "תעבדני").
מה קורה בפועל "עוזב"? ובכן, כאן מדובר בצורת בינוני (הווה). הבינוני בעברית נמצא בין מערכת הפועל לשם הן סמנטית (שומר, מבקר, מדריך), הן צורנית. בדומה למערכת השם (עצם, תואר) יש בו רק ארבע נטיות: יחיד, יחידה, רבים, רבות (ילד, ילדה, ילדים, ילדות; גבוה, גבוהה, גבוהים, גבוהות; עוזב, עוזבת, עוזבים, עוזבות) כלומר אין לנו גוף מלא (ראשון, שני, שלישי), רק מין ומספר.
לפיכך "עוזב" יכול להיות אני, אתה, הוא (מדבר, נוכח, נסתר) ומכאן השימוש ב"ני" ל"אני" (חוששני = חושש אני; מסופקני = מסופק אני) ועם תי"ו בנקבה (חוששתני = חוששת אני; מסופקנתי = מסופקת אני).
נראה לי ש"עוזבני" יהיה "עוזב אותי" (אתה, הוא) ולא אני עוזב, בעיקר כי זה ההקשר הנפוץ וההגיוני יותר. שים לב שזה לא כמו "בעוזבי" (=בעזיבה שלי) שם הבסיס לך הוא המקור הנטוי "עזוב" ולא צורת הבינוני "עוזב". בכללי הכתיב המלא הנוכחיים זה נראה זהה, אבל הניקוד הוא בקמץ קטן ולא בחולם מלא, כמו בינוני קל רגיל (עָזבי לעומת עוֹזבני). עי"ן היא אות קצת מבלבלת בגלל שהיא מקבלת חטף פתח במקום שווא, אבל אם ניקח שורש אחר זה יהיה קל יותר, למשל המקור הנטוי "שמור" (לשמור) + שלי = שָׁמרי >> שומרי (הבסיס אינו "שוֹמר" אלא "שְׁמֹר"; החולם החסר נחטף עם התרחקות הטעם, פירוק צרור שוואים נעים וכו', לא ניכנס לזה כאן).
תפוז חתך לי את הסוף, המשך בהודעה הבאה
