שייטת 13.
"בוקר טוב..." מתגנב לאוזני הכבדות משינה, "כבר מאוחר, צריך לקום" היא לוחשת לי. "מממ... די, אני עייף," רטנתי, "מה איתך? יהודי לא מעיר יהודי!" פלטתי וחפנתי ראשי בכר לעוד כמה שניות של חסד. הושטתי את היד אל השידה שלידי, וגיששתי אחר הקופסא. מצאתי. שלשפתי והנחתי מולה על הכר. "אוי, מה זה? יש לי יומולדת?" "לא, יש לך יום נישואין." "שכחתי לגמרי..." "זה בסדר, תהני ממקס ברנר." קמתי ופניתי למקלחת. זו לא פעם ראשונה שהיא שוכחת, אבל הפעם זה היה שונה. הרגשה פנימית שכזו, משהו בבטן. לאחר מקלחת מהירה יצאתי ומיהרתי לעבודה. בדלת עוד הספקתי לפרוק הודעה, "בתשע יש לנו מקומות למסעדה, תהי מוכנה. הבייבי סיטר תבוא בשמונה וחצי." טעיתי, היא הגיעה ברבע לתשע. שמרו לנו שולחן במיקום נהדר, ליד החלון, משקיף לים השלו, שבחשכת הליל ניתן רק לראות כי יוצא קיצפו על החוף. הזמנו בקבוק מרלו ולפני כן עוד קוקטייל לפתיחה עם המתאבנים. כבר מזמן לא יצאנו לגרגר, משהו שעשינו הרבה בשנים הראשונות. לאחר כמה מנות, ומספר מילים פסאודו רומנטיות, הזמנתי עוד בקבוק יין, שעזר לשחרר את חרצובות הלשון מן המרתף. "את זוכרת את המסעדה היוקרתית הראשונה שהלכנו אליה?" שאלתי בפרץ נוסטלגי, ואפילו לא חיכיתי לתשובה, "זה היה ביפו, רק פתחו את 'גרגנטואה', צרפתיה מדהימה. ליקקתי את האצבעות כל הערב, ואת לא הצלחת לגמור את העיקרית שלך. הינו צריכים להרגיע את בוקשתתר עם משהו כמו 'זה לא אתה, זה אני'. זה נראה כל כך רחוק, ולפעמים נראה לי שגם אנחנו התרחקנו. זה קורה, בלי רגשי טינה, אבל בכל זאת יש הרגשה של 'חבל' ופיספוס. לחיים..." הרמתי עוד כוס. היא החזירה לי וחייכה. "תגידי, את חושבת שאנחנו נחגוג ארבע עשרה?" "יש לך סיבה לחשוב שלא?" חזרה בשאלה. "לא יודע. מין הרגשה שכזו, מרחק". כגבר אהבתי את הסלוגן, אבל נראה לי שעכשיו אני מבין מה זה אומר להיות עם ולהרגיש בלי, ואין כאן האשמה של צד כלשהו, רק ציון עובדה. ההחלטה וההסכמה ששנינו פנויים לאחרים, מוסיפה לבלבול. אז מה אנחנו? רק הורים? חברים שחולקים ילדים? יש מין ריקנות, בדידות. חסר לי חום גוף. עוד לפני הסקס. המגע של היד, חיבוק, פשוט חום. קינחתי בסופלה שוקולד והורדתי הפוך חזק. ברך החוצה חלפנו על פני שולחן של מתחילים. הם החזיקו ידיים וחייכו. בלי סיבה לכאורה. רציתי לזרוק להם משהו ציני. כל כך קינאתי בהם. הגענו הביתה. כבר אחרי חצות, ועוד צריך להקפיץ את הבייביסיטר לביתה. "אני לוקח את תמי הביתה. אחזור יותר מאוחר, בא לי קצת לתפוס אויר, "לילה טוב." "לילה טוב. תודה על הערב, היה נפלא." "כן..." הורדתי את תמי ופניתי אל חוף הים. תל אביב בוערת. אני נכנס לאיזה בר עמוס, להבלע בהמון. אחרי שכמעט גמרתי את החצי, הברמן משחיל לי עוד חצי. לגבה המורמת הוא עונה בגבה משלו, שמובילה אל קצה הבר. מבעד לעשן והחושך, אני מצליח לזהות חיוך בוהק וחולצה לבנה צמודה, שבוהקת לאור הנאון שמגיע מבחוץ. הרמתי כוס, בתנועה של לחיים, ואמרתי תודה. שפת הגוף שלה הפליקה לי קלישאה של 'מה תודה, תעלה לניידת'. עקפתי את הקהל שחצץ בינינו ונדחסתי בין הנדיבה וחברתה. שיחה ריקה של חצי שעה מיוזעת, שלפה מתוכי את כל השדים הרדומים. "את גרה רחוק?" אפילו לא ענתה. אחזה בידי והובילה אותי, להעלות לעולה. "הנה אני, כולי שלך, עשי בי כרצונך" אמרתי. ברז המים באמבטיה פתח את פיו ונרות ריחנים ושמנים היו תפאורה נאותה לחדר הסגלגל. היא הצמידה אותי אל הקיר והחלה נושכת את צוארי. אחזתי בראשה והצמדתי פי אל שפתיה. הלשון קיפצה בשימחה בתוכה, כשאצבעות הידים חופנות את שערה וגולשות במורד גבה. החולצה שעלי מצאה דרכה חיש מהר אל הרצפה, וכך גם יתר בגדי. הצמדתי אותה אל הקיר כשידיה מורמות. ירדתי על ברכי, מלעיט אותה בספק נשיקות, ספק ליקוק, מכפות רגליה, ועולה מעלה. הצמדתי פני אל ערוותה הספוגה ונשמתי עמוק, לספוג את כל הערגה. השלתי את תחתוניה והלשון חיש מצאה עצמה בין ירכיה. אני מתרחק, להביט בה, והיא מושיטה את האגן קדימה, אומרת בדרכה שלה לא להתנתקות הלשון מערוותה. ידי טיפסו מעלה, אל שדיה, למולל את הפטמות, והלשון בתוכה, חוגגת ונוטפת. נשיכה קלה עם השפתים, והדגדן מתמלא חדווה. תנועות האגן גברו וישבניה הוטחו בקיר שמאחור. כל תשוקתה נוטפת על פני. חדר האמבטיה החל להתמלא אדים. צללנו אל האמבט. ידיה גיששו אל בין רגלי. עם תאותי בידיה, ראשי נזרק לאחור, אל שפת האמבט. אצבעותיה חפנו אותי מלמטה, ושפתיה עטפו את הכיפה אדומה. היה נהדר שוב לחוש את מגע הידים בגופי, והשפתיים על הכלי. משכתי אותה אליי והושבתי אותה במקומה, על הזין שלי. ריח הלבנדר השתלט על נחירי, ודמותה התערפלה לי מול העינים. סיבובים איטיים יצרו עיגולים של שמחה במימי האמבט, שחישב לעלות על גדותיו. טמנתי ראשי בין שדיה, והאמבט נהיה גבה גלי. עוד נגיעה, ועוד אחת, והגלים נרגעו. קצפי בין רגליה, ושפתיה יונקות את לשוני. השכבתי אותה לאחור, ולקחתי את אחד הנרות לידי. טיפטפתי על החזה. השעוה התקשתה סביב הפטמה. ועוד נטיף, וגופה בצהלה. נזכרתי במשחקי הילדות, כשהינו מציפים בקבוקים וקעריות בשעוה נוטפת. נכנסנו למיטה. כל גופי רפוי, מתנחם בחום גופה. קרני הבוקר הציצו מבעד לתריס. התלבשתי ונשקתי לה. "תודה," לחשתי. "העונג כולו שלי," אמרה, "ויום נישואים שמח." חייכתי, כנראה שאחרי הכל שלוש עשרה זה כן מספר מזל. ירדתי לאורך הים' שטה לה ספינה אל הים. עוד בוקר זהה לקודמו, מרוב פנטזיות אין מציאות. ובכל זאת, שונה.
"בוקר טוב..." מתגנב לאוזני הכבדות משינה, "כבר מאוחר, צריך לקום" היא לוחשת לי. "מממ... די, אני עייף," רטנתי, "מה איתך? יהודי לא מעיר יהודי!" פלטתי וחפנתי ראשי בכר לעוד כמה שניות של חסד. הושטתי את היד אל השידה שלידי, וגיששתי אחר הקופסא. מצאתי. שלשפתי והנחתי מולה על הכר. "אוי, מה זה? יש לי יומולדת?" "לא, יש לך יום נישואין." "שכחתי לגמרי..." "זה בסדר, תהני ממקס ברנר." קמתי ופניתי למקלחת. זו לא פעם ראשונה שהיא שוכחת, אבל הפעם זה היה שונה. הרגשה פנימית שכזו, משהו בבטן. לאחר מקלחת מהירה יצאתי ומיהרתי לעבודה. בדלת עוד הספקתי לפרוק הודעה, "בתשע יש לנו מקומות למסעדה, תהי מוכנה. הבייבי סיטר תבוא בשמונה וחצי." טעיתי, היא הגיעה ברבע לתשע. שמרו לנו שולחן במיקום נהדר, ליד החלון, משקיף לים השלו, שבחשכת הליל ניתן רק לראות כי יוצא קיצפו על החוף. הזמנו בקבוק מרלו ולפני כן עוד קוקטייל לפתיחה עם המתאבנים. כבר מזמן לא יצאנו לגרגר, משהו שעשינו הרבה בשנים הראשונות. לאחר כמה מנות, ומספר מילים פסאודו רומנטיות, הזמנתי עוד בקבוק יין, שעזר לשחרר את חרצובות הלשון מן המרתף. "את זוכרת את המסעדה היוקרתית הראשונה שהלכנו אליה?" שאלתי בפרץ נוסטלגי, ואפילו לא חיכיתי לתשובה, "זה היה ביפו, רק פתחו את 'גרגנטואה', צרפתיה מדהימה. ליקקתי את האצבעות כל הערב, ואת לא הצלחת לגמור את העיקרית שלך. הינו צריכים להרגיע את בוקשתתר עם משהו כמו 'זה לא אתה, זה אני'. זה נראה כל כך רחוק, ולפעמים נראה לי שגם אנחנו התרחקנו. זה קורה, בלי רגשי טינה, אבל בכל זאת יש הרגשה של 'חבל' ופיספוס. לחיים..." הרמתי עוד כוס. היא החזירה לי וחייכה. "תגידי, את חושבת שאנחנו נחגוג ארבע עשרה?" "יש לך סיבה לחשוב שלא?" חזרה בשאלה. "לא יודע. מין הרגשה שכזו, מרחק". כגבר אהבתי את הסלוגן, אבל נראה לי שעכשיו אני מבין מה זה אומר להיות עם ולהרגיש בלי, ואין כאן האשמה של צד כלשהו, רק ציון עובדה. ההחלטה וההסכמה ששנינו פנויים לאחרים, מוסיפה לבלבול. אז מה אנחנו? רק הורים? חברים שחולקים ילדים? יש מין ריקנות, בדידות. חסר לי חום גוף. עוד לפני הסקס. המגע של היד, חיבוק, פשוט חום. קינחתי בסופלה שוקולד והורדתי הפוך חזק. ברך החוצה חלפנו על פני שולחן של מתחילים. הם החזיקו ידיים וחייכו. בלי סיבה לכאורה. רציתי לזרוק להם משהו ציני. כל כך קינאתי בהם. הגענו הביתה. כבר אחרי חצות, ועוד צריך להקפיץ את הבייביסיטר לביתה. "אני לוקח את תמי הביתה. אחזור יותר מאוחר, בא לי קצת לתפוס אויר, "לילה טוב." "לילה טוב. תודה על הערב, היה נפלא." "כן..." הורדתי את תמי ופניתי אל חוף הים. תל אביב בוערת. אני נכנס לאיזה בר עמוס, להבלע בהמון. אחרי שכמעט גמרתי את החצי, הברמן משחיל לי עוד חצי. לגבה המורמת הוא עונה בגבה משלו, שמובילה אל קצה הבר. מבעד לעשן והחושך, אני מצליח לזהות חיוך בוהק וחולצה לבנה צמודה, שבוהקת לאור הנאון שמגיע מבחוץ. הרמתי כוס, בתנועה של לחיים, ואמרתי תודה. שפת הגוף שלה הפליקה לי קלישאה של 'מה תודה, תעלה לניידת'. עקפתי את הקהל שחצץ בינינו ונדחסתי בין הנדיבה וחברתה. שיחה ריקה של חצי שעה מיוזעת, שלפה מתוכי את כל השדים הרדומים. "את גרה רחוק?" אפילו לא ענתה. אחזה בידי והובילה אותי, להעלות לעולה. "הנה אני, כולי שלך, עשי בי כרצונך" אמרתי. ברז המים באמבטיה פתח את פיו ונרות ריחנים ושמנים היו תפאורה נאותה לחדר הסגלגל. היא הצמידה אותי אל הקיר והחלה נושכת את צוארי. אחזתי בראשה והצמדתי פי אל שפתיה. הלשון קיפצה בשימחה בתוכה, כשאצבעות הידים חופנות את שערה וגולשות במורד גבה. החולצה שעלי מצאה דרכה חיש מהר אל הרצפה, וכך גם יתר בגדי. הצמדתי אותה אל הקיר כשידיה מורמות. ירדתי על ברכי, מלעיט אותה בספק נשיקות, ספק ליקוק, מכפות רגליה, ועולה מעלה. הצמדתי פני אל ערוותה הספוגה ונשמתי עמוק, לספוג את כל הערגה. השלתי את תחתוניה והלשון חיש מצאה עצמה בין ירכיה. אני מתרחק, להביט בה, והיא מושיטה את האגן קדימה, אומרת בדרכה שלה לא להתנתקות הלשון מערוותה. ידי טיפסו מעלה, אל שדיה, למולל את הפטמות, והלשון בתוכה, חוגגת ונוטפת. נשיכה קלה עם השפתים, והדגדן מתמלא חדווה. תנועות האגן גברו וישבניה הוטחו בקיר שמאחור. כל תשוקתה נוטפת על פני. חדר האמבטיה החל להתמלא אדים. צללנו אל האמבט. ידיה גיששו אל בין רגלי. עם תאותי בידיה, ראשי נזרק לאחור, אל שפת האמבט. אצבעותיה חפנו אותי מלמטה, ושפתיה עטפו את הכיפה אדומה. היה נהדר שוב לחוש את מגע הידים בגופי, והשפתיים על הכלי. משכתי אותה אליי והושבתי אותה במקומה, על הזין שלי. ריח הלבנדר השתלט על נחירי, ודמותה התערפלה לי מול העינים. סיבובים איטיים יצרו עיגולים של שמחה במימי האמבט, שחישב לעלות על גדותיו. טמנתי ראשי בין שדיה, והאמבט נהיה גבה גלי. עוד נגיעה, ועוד אחת, והגלים נרגעו. קצפי בין רגליה, ושפתיה יונקות את לשוני. השכבתי אותה לאחור, ולקחתי את אחד הנרות לידי. טיפטפתי על החזה. השעוה התקשתה סביב הפטמה. ועוד נטיף, וגופה בצהלה. נזכרתי במשחקי הילדות, כשהינו מציפים בקבוקים וקעריות בשעוה נוטפת. נכנסנו למיטה. כל גופי רפוי, מתנחם בחום גופה. קרני הבוקר הציצו מבעד לתריס. התלבשתי ונשקתי לה. "תודה," לחשתי. "העונג כולו שלי," אמרה, "ויום נישואים שמח." חייכתי, כנראה שאחרי הכל שלוש עשרה זה כן מספר מזל. ירדתי לאורך הים' שטה לה ספינה אל הים. עוד בוקר זהה לקודמו, מרוב פנטזיות אין מציאות. ובכל זאת, שונה.
