שיטת הפליקים...
הימים, ימי שעבוד מצרים, הסבל רב, בעיקר זו הרוחני, ההסתרה במיטבה, לא רואים כלום, שנה רודפת שנה, הזכרים מושלכים לים, הנשים בורחות ללדת במדבר וביער, המוח שקוע בתאוות, 'ואת ערום ועריה', אין אור, הכל חושך, אין תורה, אין מצוות, אין שמחת חיים. משה רבינו יורד מצריימה בפקודת בוראו, אך הגיע וכל האשמות הופלו עליו באחת, לאמר, בגללו הוטלו עלינו עבודה קשה ומפרכת, 'נרפים אתם נרפים, לא תגרעו מלבנכם דבר יום ביומו'. משנה לשנה, פורצים עוד שער של טומאה, ועם ישראל כובש אותה בקלות, שער הגאוה, שער הכעס, שער פגם הברית ושער תאוות אכילה, שער אחרי שער, עשרה שערים, עשרים, שלושים, ארבעים, וכשמדברים על שערי טומאה, ככל שהשער ממוספר במספור גבוה יותר, כמובן, שירדו לדרגה נמוכה יותר, כל שער טומאה גוזל מזו של הקדושה, דהיינו שמשנה לשנה ירדו וירדו לשפל המדרגות. אין התגברות על התאוות, אין התמודדות עם המידות, נופלים ונופלים, שוקעים ושוקעים, הולכים שבי אחרי כל הקריצות, אין מצב לאור ולהתפכחות. והנה התחילו הימים הטובים, משה רבינו מפתיע את המצריים במכת דם, להם דם, ולנו מים, מאותו ברז. כעבור שבוע, שוב, הצפרדעים מקרקרים להם בבטן, בתנור ובעריסה, היהודי לידו צוחק בצרורות. עוד שבוע חולף, כינים, כל המצריים ממלאים את הסופרים 'הקטל-כין' מאבד בשניה מהאפקטיביות שלו, זה עזר לדקה, אולי שניים, אך לא יותר, היהודי לעומתו, גם לעזרתו של המסרק הקטן לא צריך, הראש נקי. חולף שבוע נוסף, ערוב, היהודי מסתובב לו חופשי בין אריות וזאבים, וכן, גם בין חלקי גופות, של השכנים. חולף שבוע נוסף, איזה גילוי אלוקות, דבר, הריח בלתי נסבל, היהודי אבל לא מריח כלום, טוב לו. ההסתרה לכאורה נהדפת בחוזקה, השי"ת כביכול מראה ניסים, למעלה מדרך הטבע, אין המכשפים יכולים להם (למכות). שבוע נוסף חולף, שחין, ברד ארבה חושך, מכת בכורות... הגענו לשיא, גילויים מדהימים, אין מקום לטעות, יש בורא לעולם, רח' אלכסנדריה מלא במתים בכורים, וברח' גושן המקביל לו, כולם חיים וקיימים. מסובים להם היהודי והמצרי מסביב לשולחן אחד, היהודי רואה הכל, וחברו... כלום, חושך מצרים, הוא עוד ממשש אותו, החושך יש בו ממש, והיהודי לא מבחין בכלום, טוב לו. אופס... אבל לא, איתא במדרש, שאילו היו נשארים עוד דקות ספורות במצריים, היו נופלים לשער החמישים של הטומאה, ואז היו רח"ל נאבדים לגמרי, ללא בדל של סיכוי, הם יצאו רגע לפני סתימת הגולל. וכאן נשאלת השאלה, בה'א הידיעה, הייתכן, הייתכן שבכל ימי שהותם בארץ מצרים, בזמנים בהם החושך כיסה כל עין, התאוות התגברו עד מאד, ישראל היו שקועים בהם מכף רגל ועד ראש, ובכל זאת, אז עדיין לא נפלו לשער החמישים, אז עדיין היה סיכוי יותר מסביר שיצאו את הארץ השפלה, ובדיוק באותם ימים, בה ראו הם את כל הגילויים הנוראיים, בה כל מכה גימד לעומתו את המכה של השבוע החולף, אותו פרעה שהתחרט אחרי מכת דם, הרגיש שהוא לא עומד במכת צפרדע, וכן הלאה על זה הדרך, הייתכן, שבדיוק אז, נכנסו לשער החמישים, ואילולא יצאו הם בחצות, אילו היו מאחרים בדקותיים, כבר לא היה על מה לדבר בכלל. התשובה טומנת בחובו, את יסוד היסודות של רבינו הקדוש, המלמדנו, מהו קדושה ומהו טומאה, מהו עבודת השם, ומה רצונו. כשהיו במצרים ללא הגילויים, עדיין לא איבדו את התקווה, עדיין חשבו שיגיע יום, שבו יגאלו מהשעבוד, ידעו הם, שגם אם עבר עליהם שבעה מדורי גיהנום, גם אם חטאו ופשעו, ולא עבר יום ללא פגע, עם כל זה, האור יזריח מאיזשהו פינה, ויגאלו, אז גם אם שקעו הם בשערי הטומאה, עדיין לא כבשו את כולה. הגיע היום, ובו אהרן הכהן מכה עם מקלו על הים, הכל נהפך לדם, האופוריה מתחילה איכשהו לתפוס מקום בלב העם היושב בארץ גושן, הנה, אוטוטו יוצאים, ראו אילו מופתים, גילוי השכינה ממש, ו..לא, הכל התאדה באויר לשמע ה.. 'ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם...'. התקווה מתחדשת בהופעת הצפרדעים בארץ מצרים, הנה, חושב לו בערל, הגיע זמן גאולתינו, ראה 'ותבאש הארץ..' מכאן 'בטוח' תצמח ישועתינו, ושוב... לא, 'ויכבד לב פרעה...', התקווה מתחדשת שוב במכת כינים, ומתפוצצת ימים לאחריה, מתחדשת שוב במכת ערוב, ומתאדה בסיומה, שוב תקוה מחודשת, ושוב פליק, שוב אור, ומיד לאחריה חושך, כאן נפלו מוחיהן של ישראל, עד כאן, הם לא יכלו לעמוד במצב הזה, בו מקבלים פליקים וקמים שוב, בו בכל מכה - הבטחות פרעה להוציא את ישראל ממצריים מקבל משנה תוקף, ומתאדה לו לעולם שכולו שחור יממה אחריה, כאן היאוש התחיל לפרפר במוח, כאן התחילו מחשבות הייאוש, ש'זהו, אנחנו מכאן לא נצא לעולם, אנחנו נשאר עם התאוות שלנו עד עולם, אין מצב..' כאן נפלו הם לשער החמישים... זהו שער החמישים, הייאוש, לא התאוות, ולא מידות הרעות, בפירוש לא, איתם נוכל להתמודד כל עוד ניצוץ התקווה בוערת איכשהו בלב ובמוח, את יצר הרע ננצח כל עוד לא אבדה תקווה, כל עוד נדע לעמוד איתן גם אחרי פליקים, וכן... פליקים רוחניים, על הכל נוכל, בע"ה, אם רק לא נאבד תקווה... ברגע שנאבד תקווה, ניפול ליאוש, ח"ו, אז נפלנו לשער החמישים, אז הושטנו לבע"ד את הלחי השניה, ואז הוא מסמיק מהנאה, הוא את שלו קיבל.... לא לחינם אמר רבינו, היצר הרע לא צריך את העבירות שלנו, הוא צריך את היאוש שלאחריה, את העבירות הוא קיבל בכל ימי שהותם של ישראל במצרים, זה עדיין לא סיפק אותו, זה עדיין לא כבש את שער החמישים, והיאוש עשה את הבלתי יאומן, כי לאחריה אין קום. כשהראה הקב"ה ל'אחר' את דרך התשובה, הוא שאל מיד 'מי בראש', האם אהיה זה אני שאעמוד בראש, האם אהיה תמיד במצבי עליה, במצבים בו רק האור יזריח, לא תהיינה בלבולים, לא תאוות ולא רצון לרע, באותו רגע, נחסמה דרכו, הוא נפל. אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לָזֶה כִּי אִם עַל-יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא בְּתַכְלִית תַּכְלִית בְּחִינַת נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה, עַל כֵּן הוּא יָכוֹל לְהָאִיר הִתְחַזְּקוּת הָאֲמִתִּי בְּתַכְלִית תַּכְלִית נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה, כִּי כָּל מַה שֶּׁמּשִּׂיג יוֹתֵר גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא גְּדֻלַּת רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו, עַל-יְדֵי זֶה הוּא יָכוֹל לְהָאִיר הָאֱמֶת גַּם בְּתַכְלִית דְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה לְעוֹרְרָם גַּם כֵּן שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לָהֶם תִּקְוָה. אֲבָל צְרִיכִין לִסְבּל בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים הַרְבֵּה קדֶם שֶׁזּוֹכִין לְהִתְקָרֵב לְזֶה הַצַּדִּיק הָאֱמֶת. כִּי עִקַּר הִתְחַבְּרוּת זֶה הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה עִם הַתַּלְמִיד שֶׁרוֹצֶה לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה, הָעִקָּר הוּא עַל- יְדֵי בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁסּוֹבְלִין בִּשְׁבִיל הַהִתְקָרְבוּת אֵלָיו כִּי זֶה עִקַּר תְּשׁוּבָתוֹ וְתִקּוּנוֹ. וְאַדְרַבָּה, עַל-יְדֵי-זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁבָּאִין עָלָיו בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים עַל שֶׁהוּא אוֹחֵז עַצְמוֹ בְּהַצַּדִּיק הָאֱמֶת, מִזֶּה בְּעַצְמוֹ רָאוּי לוֹ לְהָבִין שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה גְּדוֹלָה וְאַחֲרִית טוֹב. כִּי מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה לִסְבּל בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים בִּשְׁבִיל לֶאֱחז אֶת עַצְמוֹ בְּהַנְּקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה זֶה עִקַּר תִּקּוּנוֹ כִּי הַצַּדִּיק בְּחִינַת נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה יְכוֹלָה לְתַקְּנוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא (ליקוטי הלכות בִּרְכַּת הַפֵּרוֹת הֲלָכָה ה' אוֹת י"א): אשרינו שיש לנו רבי כזה (יה"ר שנזכה להתחבר לדברים)
הימים, ימי שעבוד מצרים, הסבל רב, בעיקר זו הרוחני, ההסתרה במיטבה, לא רואים כלום, שנה רודפת שנה, הזכרים מושלכים לים, הנשים בורחות ללדת במדבר וביער, המוח שקוע בתאוות, 'ואת ערום ועריה', אין אור, הכל חושך, אין תורה, אין מצוות, אין שמחת חיים. משה רבינו יורד מצריימה בפקודת בוראו, אך הגיע וכל האשמות הופלו עליו באחת, לאמר, בגללו הוטלו עלינו עבודה קשה ומפרכת, 'נרפים אתם נרפים, לא תגרעו מלבנכם דבר יום ביומו'. משנה לשנה, פורצים עוד שער של טומאה, ועם ישראל כובש אותה בקלות, שער הגאוה, שער הכעס, שער פגם הברית ושער תאוות אכילה, שער אחרי שער, עשרה שערים, עשרים, שלושים, ארבעים, וכשמדברים על שערי טומאה, ככל שהשער ממוספר במספור גבוה יותר, כמובן, שירדו לדרגה נמוכה יותר, כל שער טומאה גוזל מזו של הקדושה, דהיינו שמשנה לשנה ירדו וירדו לשפל המדרגות. אין התגברות על התאוות, אין התמודדות עם המידות, נופלים ונופלים, שוקעים ושוקעים, הולכים שבי אחרי כל הקריצות, אין מצב לאור ולהתפכחות. והנה התחילו הימים הטובים, משה רבינו מפתיע את המצריים במכת דם, להם דם, ולנו מים, מאותו ברז. כעבור שבוע, שוב, הצפרדעים מקרקרים להם בבטן, בתנור ובעריסה, היהודי לידו צוחק בצרורות. עוד שבוע חולף, כינים, כל המצריים ממלאים את הסופרים 'הקטל-כין' מאבד בשניה מהאפקטיביות שלו, זה עזר לדקה, אולי שניים, אך לא יותר, היהודי לעומתו, גם לעזרתו של המסרק הקטן לא צריך, הראש נקי. חולף שבוע נוסף, ערוב, היהודי מסתובב לו חופשי בין אריות וזאבים, וכן, גם בין חלקי גופות, של השכנים. חולף שבוע נוסף, איזה גילוי אלוקות, דבר, הריח בלתי נסבל, היהודי אבל לא מריח כלום, טוב לו. ההסתרה לכאורה נהדפת בחוזקה, השי"ת כביכול מראה ניסים, למעלה מדרך הטבע, אין המכשפים יכולים להם (למכות). שבוע נוסף חולף, שחין, ברד ארבה חושך, מכת בכורות... הגענו לשיא, גילויים מדהימים, אין מקום לטעות, יש בורא לעולם, רח' אלכסנדריה מלא במתים בכורים, וברח' גושן המקביל לו, כולם חיים וקיימים. מסובים להם היהודי והמצרי מסביב לשולחן אחד, היהודי רואה הכל, וחברו... כלום, חושך מצרים, הוא עוד ממשש אותו, החושך יש בו ממש, והיהודי לא מבחין בכלום, טוב לו. אופס... אבל לא, איתא במדרש, שאילו היו נשארים עוד דקות ספורות במצריים, היו נופלים לשער החמישים של הטומאה, ואז היו רח"ל נאבדים לגמרי, ללא בדל של סיכוי, הם יצאו רגע לפני סתימת הגולל. וכאן נשאלת השאלה, בה'א הידיעה, הייתכן, הייתכן שבכל ימי שהותם בארץ מצרים, בזמנים בהם החושך כיסה כל עין, התאוות התגברו עד מאד, ישראל היו שקועים בהם מכף רגל ועד ראש, ובכל זאת, אז עדיין לא נפלו לשער החמישים, אז עדיין היה סיכוי יותר מסביר שיצאו את הארץ השפלה, ובדיוק באותם ימים, בה ראו הם את כל הגילויים הנוראיים, בה כל מכה גימד לעומתו את המכה של השבוע החולף, אותו פרעה שהתחרט אחרי מכת דם, הרגיש שהוא לא עומד במכת צפרדע, וכן הלאה על זה הדרך, הייתכן, שבדיוק אז, נכנסו לשער החמישים, ואילולא יצאו הם בחצות, אילו היו מאחרים בדקותיים, כבר לא היה על מה לדבר בכלל. התשובה טומנת בחובו, את יסוד היסודות של רבינו הקדוש, המלמדנו, מהו קדושה ומהו טומאה, מהו עבודת השם, ומה רצונו. כשהיו במצרים ללא הגילויים, עדיין לא איבדו את התקווה, עדיין חשבו שיגיע יום, שבו יגאלו מהשעבוד, ידעו הם, שגם אם עבר עליהם שבעה מדורי גיהנום, גם אם חטאו ופשעו, ולא עבר יום ללא פגע, עם כל זה, האור יזריח מאיזשהו פינה, ויגאלו, אז גם אם שקעו הם בשערי הטומאה, עדיין לא כבשו את כולה. הגיע היום, ובו אהרן הכהן מכה עם מקלו על הים, הכל נהפך לדם, האופוריה מתחילה איכשהו לתפוס מקום בלב העם היושב בארץ גושן, הנה, אוטוטו יוצאים, ראו אילו מופתים, גילוי השכינה ממש, ו..לא, הכל התאדה באויר לשמע ה.. 'ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם...'. התקווה מתחדשת בהופעת הצפרדעים בארץ מצרים, הנה, חושב לו בערל, הגיע זמן גאולתינו, ראה 'ותבאש הארץ..' מכאן 'בטוח' תצמח ישועתינו, ושוב... לא, 'ויכבד לב פרעה...', התקווה מתחדשת שוב במכת כינים, ומתפוצצת ימים לאחריה, מתחדשת שוב במכת ערוב, ומתאדה בסיומה, שוב תקוה מחודשת, ושוב פליק, שוב אור, ומיד לאחריה חושך, כאן נפלו מוחיהן של ישראל, עד כאן, הם לא יכלו לעמוד במצב הזה, בו מקבלים פליקים וקמים שוב, בו בכל מכה - הבטחות פרעה להוציא את ישראל ממצריים מקבל משנה תוקף, ומתאדה לו לעולם שכולו שחור יממה אחריה, כאן היאוש התחיל לפרפר במוח, כאן התחילו מחשבות הייאוש, ש'זהו, אנחנו מכאן לא נצא לעולם, אנחנו נשאר עם התאוות שלנו עד עולם, אין מצב..' כאן נפלו הם לשער החמישים... זהו שער החמישים, הייאוש, לא התאוות, ולא מידות הרעות, בפירוש לא, איתם נוכל להתמודד כל עוד ניצוץ התקווה בוערת איכשהו בלב ובמוח, את יצר הרע ננצח כל עוד לא אבדה תקווה, כל עוד נדע לעמוד איתן גם אחרי פליקים, וכן... פליקים רוחניים, על הכל נוכל, בע"ה, אם רק לא נאבד תקווה... ברגע שנאבד תקווה, ניפול ליאוש, ח"ו, אז נפלנו לשער החמישים, אז הושטנו לבע"ד את הלחי השניה, ואז הוא מסמיק מהנאה, הוא את שלו קיבל.... לא לחינם אמר רבינו, היצר הרע לא צריך את העבירות שלנו, הוא צריך את היאוש שלאחריה, את העבירות הוא קיבל בכל ימי שהותם של ישראל במצרים, זה עדיין לא סיפק אותו, זה עדיין לא כבש את שער החמישים, והיאוש עשה את הבלתי יאומן, כי לאחריה אין קום. כשהראה הקב"ה ל'אחר' את דרך התשובה, הוא שאל מיד 'מי בראש', האם אהיה זה אני שאעמוד בראש, האם אהיה תמיד במצבי עליה, במצבים בו רק האור יזריח, לא תהיינה בלבולים, לא תאוות ולא רצון לרע, באותו רגע, נחסמה דרכו, הוא נפל. אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת לָזֶה כִּי אִם עַל-יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁהוּא בְּתַכְלִית תַּכְלִית בְּחִינַת נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה, עַל כֵּן הוּא יָכוֹל לְהָאִיר הִתְחַזְּקוּת הָאֲמִתִּי בְּתַכְלִית תַּכְלִית נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה, כִּי כָּל מַה שֶּׁמּשִּׂיג יוֹתֵר גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁהוּא גְּדֻלַּת רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו, עַל-יְדֵי זֶה הוּא יָכוֹל לְהָאִיר הָאֱמֶת גַּם בְּתַכְלִית דְּיוֹטָא הַתַּחְתּוֹנָה לְעוֹרְרָם גַּם כֵּן שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לָהֶם תִּקְוָה. אֲבָל צְרִיכִין לִסְבּל בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים הַרְבֵּה קדֶם שֶׁזּוֹכִין לְהִתְקָרֵב לְזֶה הַצַּדִּיק הָאֱמֶת. כִּי עִקַּר הִתְחַבְּרוּת זֶה הַצַּדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה עִם הַתַּלְמִיד שֶׁרוֹצֶה לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ שֶׁהוּא בְּחִינַת נְקֻדָּה הַתַּחְתּוֹנָה, הָעִקָּר הוּא עַל- יְדֵי בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁסּוֹבְלִין בִּשְׁבִיל הַהִתְקָרְבוּת אֵלָיו כִּי זֶה עִקַּר תְּשׁוּבָתוֹ וְתִקּוּנוֹ. וְאַדְרַבָּה, עַל-יְדֵי-זֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁבָּאִין עָלָיו בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים עַל שֶׁהוּא אוֹחֵז עַצְמוֹ בְּהַצַּדִּיק הָאֱמֶת, מִזֶּה בְּעַצְמוֹ רָאוּי לוֹ לְהָבִין שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה גְּדוֹלָה וְאַחֲרִית טוֹב. כִּי מֵאַחַר שֶׁזּוֹכֶה לִסְבּל בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים בִּשְׁבִיל לֶאֱחז אֶת עַצְמוֹ בְּהַנְּקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה זֶה עִקַּר תִּקּוּנוֹ כִּי הַצַּדִּיק בְּחִינַת נְקֻדָּה הָעֶלְיוֹנָה יְכוֹלָה לְתַקְּנוֹ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא (ליקוטי הלכות בִּרְכַּת הַפֵּרוֹת הֲלָכָה ה' אוֹת י"א): אשרינו שיש לנו רבי כזה (יה"ר שנזכה להתחבר לדברים)