אש שלהבתיה
New member
שיחת חברים
בתורה ל"ד בליקוטי מוהר"ן, רבינו מבאר את ענין שלושת הנקודות הנחוצות לעבודת השם: נקודת הצדיק (ללמוד ספרי הצדיק ולהתקשר בתורתו), נקודת החבר (לדבר באופן קבוע עם חבר בהתעוררות ויראת שמים), ונקודת עצמו (לדבר בהתבודדות בינו לבין קונו). רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל כתב שאת התורה הזאת היו נותנים ללמוד דבר ראשון לכל מי שהתקרב לחסידות ברסלב, ועוד כתב: "והתורה הזאת היא מפתח לפתוח כל שערי הקדושה". ורבינו כותב שם: "כתיב (תהלים ס"ט) חרפה שברה לבי, היינו החרפות ובזיונות שוברין לבו של אדם. והתיקון הוא, על ידי שמקשר את לבו להנקודה השייך ללבו בעת הזאת, ועי"ז נתבטל החרפה השורה על לבו. וכל אחד ואחד מישראל, יש בו בחינת צדיק מושל שהוא בחינת מלא פום, כמ"ש (ישעיה ס´) ועמך (ישראל) כולם צדיקים. וזהו פירוש (תהלים קי"ד) ישראל ממשלותיו, היינו מי מושל בי צדיק.." יש בכל אחד מישראל, דבר יקר שהוא בחינת נקודה, מה שאין בחבירו. ובחינה הזאת שיש בו יותר מחבירו, הוא משפיע ומאיר ומעורר לב חבירו, וחבירו צריך לקבל התעוררות ובחינה הזאת ממנו, כמו שכתוב: ומקבלין דין מן דין (ומקבלים זה מזה). וגם צריך כל אדם לדבר עם חבירו ביראת שמים, כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקודה שיש בחבירו יותר ממנו, כי בזה הבחינה שיש בחבירו יותר ממנו, זאת הבחינה הוא בחינת נקודה. ושם בהנקודה הזאת, שורה האהבה. והנקודה הזאת, הוא בחינת צדיק לגבי חבירו. והנקודה הזאת, מאיר ללב חבירו. "וכשמדבר עם חבירו ביראת שמים, מקבל הנקודה שבלב חבירו בלי לבוש. ולפעמים מקבל הנקודה מחבירו ע"י דברים אחרים שמספר עמו, כי יש לפעמים שיכולין לקבל אור והתעוררות לעבודת השם יתברך, מהנקודה של חבירו, ע"י שיחת חולין שמדברין עמו. ואז מקבלין אור הנקודה ע"י התלבשות. כי לפעמים צריכה הנקודה להתלבש, והיא מתלבשת בדיבורים אלו, והוא מקבל ממנה". ועוד כתב רבינו בליקוטי מוהר"ן קפ"ד: "כי כשמדברין עם חברו ביראת שמים. אף שאין חברו מקבל ממנו, אף על פי כן הוא מקבל התעוררות מחברו, כי על ידי ההכאה שיצאו הדבורים מפיו לחברו, על ידי זה חוזר האור אליו, (וזהו בחינת אור חוזר ממש המובא בכתבים עין שם). כמו מי שמכה בכתל שחוזר הדבר אליו, כמו כן כשמדבר לחברו אף על פי שאין חברו מקבל ממנו, אף על פי כן הוא בעצמו יכול להתעורר מהם, על ידי ההכאה שיצאו הדבורים לגבי חברו והכו בו וחזרו אליו. ועל כן אם היה מדבר אלו הדבורים בינו לבין עצמו יכול להיות שלא היה מתעורר מהם כלל, ועל ידי שדברם לחברו, נתעורר מהם אף שחברו לא נתעורר, כי חזרו אליו על ידי בחינת ההכאה כנ"ל. (וזה בחינת אור חוזר שהוא על ידי בחינת הכאה כמבאר בכתבים והבן)". ["בכתבים" הכוונה בכתבי הקבלה של האר"י הקדוש]. ועוד כתב בליקוטי מוהר"ן תנינא ז אות ד : "כי צריכין לישב את העולם, שיהיה מיושב העולם מבני אדם דיקא, דהיינו מבני דעה, שיודעין את השם יתברך. וזהו גם כן מצות: "ומלאו את הארץ", שצריכין למלאות את הארץ בבני אדם".היינו שכל אדם מצווה שידבר עם חברו ביראת שמים כדי להכניס דעת בחברו, שזה עקר ישוב העולם, שיהיה העולם מיושב מבני אדם, היינו מבני דעה, שיודעין את השם יתברך". רבינו כותב עוד בספר המידות (אות יראה) שמהדיבורים האלה שאחד מדבר עם חברו ביראת שמים נעשה מזה ספר (בשמיים). באופן מעשי, נהגו בין חסידי ברסלב לקבוע מעין "חברותא" קבועה עם חבר טוב להפגש (עדיף מידי יום) ולדבר באהבה להתעורר יחדיו לכל הענינים הצריכים לכל אחד בהתקרבות לשם יתברך. והזהירו תמיד לא לספר אחד לשני את העבירות והכשלונות שכל אחד עובר (שעל זה יש לדבר רק בשיחה בינו לבין קונו), אלא רק דיבורים טובים של עידוד והתחזקות הדדית. וגם מי שקשה לו למצוא חבר כזה, צריך להשתדל לדבר עם חברים דיבורי אמונה והתחזקות, וכמו שרבינו כתב גם בדיבורי חולין לפעמים מתלבשת הנקודה הזו.ולפי תורה ל"ד, אין מדובר בהמלצה, או עצה טובה, אלא בחיוב ממש שבלעדי השיחה הזו עם חברים אי אפשר לתקן את שבירת הלב ולהאיר בליבו את אור השם יתברך.
בתורה ל"ד בליקוטי מוהר"ן, רבינו מבאר את ענין שלושת הנקודות הנחוצות לעבודת השם: נקודת הצדיק (ללמוד ספרי הצדיק ולהתקשר בתורתו), נקודת החבר (לדבר באופן קבוע עם חבר בהתעוררות ויראת שמים), ונקודת עצמו (לדבר בהתבודדות בינו לבין קונו). רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל כתב שאת התורה הזאת היו נותנים ללמוד דבר ראשון לכל מי שהתקרב לחסידות ברסלב, ועוד כתב: "והתורה הזאת היא מפתח לפתוח כל שערי הקדושה". ורבינו כותב שם: "כתיב (תהלים ס"ט) חרפה שברה לבי, היינו החרפות ובזיונות שוברין לבו של אדם. והתיקון הוא, על ידי שמקשר את לבו להנקודה השייך ללבו בעת הזאת, ועי"ז נתבטל החרפה השורה על לבו. וכל אחד ואחד מישראל, יש בו בחינת צדיק מושל שהוא בחינת מלא פום, כמ"ש (ישעיה ס´) ועמך (ישראל) כולם צדיקים. וזהו פירוש (תהלים קי"ד) ישראל ממשלותיו, היינו מי מושל בי צדיק.." יש בכל אחד מישראל, דבר יקר שהוא בחינת נקודה, מה שאין בחבירו. ובחינה הזאת שיש בו יותר מחבירו, הוא משפיע ומאיר ומעורר לב חבירו, וחבירו צריך לקבל התעוררות ובחינה הזאת ממנו, כמו שכתוב: ומקבלין דין מן דין (ומקבלים זה מזה). וגם צריך כל אדם לדבר עם חבירו ביראת שמים, כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקודה שיש בחבירו יותר ממנו, כי בזה הבחינה שיש בחבירו יותר ממנו, זאת הבחינה הוא בחינת נקודה. ושם בהנקודה הזאת, שורה האהבה. והנקודה הזאת, הוא בחינת צדיק לגבי חבירו. והנקודה הזאת, מאיר ללב חבירו. "וכשמדבר עם חבירו ביראת שמים, מקבל הנקודה שבלב חבירו בלי לבוש. ולפעמים מקבל הנקודה מחבירו ע"י דברים אחרים שמספר עמו, כי יש לפעמים שיכולין לקבל אור והתעוררות לעבודת השם יתברך, מהנקודה של חבירו, ע"י שיחת חולין שמדברין עמו. ואז מקבלין אור הנקודה ע"י התלבשות. כי לפעמים צריכה הנקודה להתלבש, והיא מתלבשת בדיבורים אלו, והוא מקבל ממנה". ועוד כתב רבינו בליקוטי מוהר"ן קפ"ד: "כי כשמדברין עם חברו ביראת שמים. אף שאין חברו מקבל ממנו, אף על פי כן הוא מקבל התעוררות מחברו, כי על ידי ההכאה שיצאו הדבורים מפיו לחברו, על ידי זה חוזר האור אליו, (וזהו בחינת אור חוזר ממש המובא בכתבים עין שם). כמו מי שמכה בכתל שחוזר הדבר אליו, כמו כן כשמדבר לחברו אף על פי שאין חברו מקבל ממנו, אף על פי כן הוא בעצמו יכול להתעורר מהם, על ידי ההכאה שיצאו הדבורים לגבי חברו והכו בו וחזרו אליו. ועל כן אם היה מדבר אלו הדבורים בינו לבין עצמו יכול להיות שלא היה מתעורר מהם כלל, ועל ידי שדברם לחברו, נתעורר מהם אף שחברו לא נתעורר, כי חזרו אליו על ידי בחינת ההכאה כנ"ל. (וזה בחינת אור חוזר שהוא על ידי בחינת הכאה כמבאר בכתבים והבן)". ["בכתבים" הכוונה בכתבי הקבלה של האר"י הקדוש]. ועוד כתב בליקוטי מוהר"ן תנינא ז אות ד : "כי צריכין לישב את העולם, שיהיה מיושב העולם מבני אדם דיקא, דהיינו מבני דעה, שיודעין את השם יתברך. וזהו גם כן מצות: "ומלאו את הארץ", שצריכין למלאות את הארץ בבני אדם".היינו שכל אדם מצווה שידבר עם חברו ביראת שמים כדי להכניס דעת בחברו, שזה עקר ישוב העולם, שיהיה העולם מיושב מבני אדם, היינו מבני דעה, שיודעין את השם יתברך". רבינו כותב עוד בספר המידות (אות יראה) שמהדיבורים האלה שאחד מדבר עם חברו ביראת שמים נעשה מזה ספר (בשמיים). באופן מעשי, נהגו בין חסידי ברסלב לקבוע מעין "חברותא" קבועה עם חבר טוב להפגש (עדיף מידי יום) ולדבר באהבה להתעורר יחדיו לכל הענינים הצריכים לכל אחד בהתקרבות לשם יתברך. והזהירו תמיד לא לספר אחד לשני את העבירות והכשלונות שכל אחד עובר (שעל זה יש לדבר רק בשיחה בינו לבין קונו), אלא רק דיבורים טובים של עידוד והתחזקות הדדית. וגם מי שקשה לו למצוא חבר כזה, צריך להשתדל לדבר עם חברים דיבורי אמונה והתחזקות, וכמו שרבינו כתב גם בדיבורי חולין לפעמים מתלבשת הנקודה הזו.ולפי תורה ל"ד, אין מדובר בהמלצה, או עצה טובה, אלא בחיוב ממש שבלעדי השיחה הזו עם חברים אי אפשר לתקן את שבירת הלב ולהאיר בליבו את אור השם יתברך.