אין לי שם בסדר?
New member
שיהיה..
נמאס לי אני כל הזמן הולך ברגל!!! אני עייף. וחם. ואין לי עבודה. ואני לא יודע מה לעשות, והפחד שלא יהיה לי שכ"ד או איפה לגור בחודש הבא מאיים שוב. פוחד למות. נמאס לי מהתחושה הזאת של השיגרה בליווי הרעש הבלתי פוסק של האוטובוסים, התחושה שאין לי מקום, ולא בטחון, ולא אדם להתייעץ איתו, נראה שלאף אחד אין את התשובות, אלא רק עוד עיצות בגרוש, או במקרה הטוב.. הסכמה. אני רוצה להיות עצמאי, להתפרנס מהעסק שלי, לעשות הקלטות והפקות עם אנשים. לנגן, ליצור, להרוויח כסף ולהתפתח. אני מתייאש ממה שההורים אומרים לי כל הזמן, שאני *צריך* לעבוד, ובכל דבר שיציעו לי, שאני לא יכול להרשות לעצמי להישאר בלי עבודה, ולא משנה איזו עבודה זו. אני מרגיש כמו ... זונה. והם חושבים שהם באים לקראתי בזה שהם אומרים לי שאני אנסה לשלב את מה שאני אוהב עם העבודה, אבל קודם כל, עבודה. זה פשוט אף פעם לא הלך לשלב את הדברים האלה. אני צריך להשקיע את כל כולי בלבנות עסק, בלהשיג לקוחות, בלעשות דברים בחינם כדי שאחרי זה יבואו בכסף. וכשאני עובד במשהו "זמני" אז זהו, "זמני" בתחת שלי. שם זה נגמר, כל הסטייט אופ מיינד שלי וההגדרה שלי את עצמי ושל מה שאני עושה בחיים משתנה, כל האנרגיה משתנה. ואז בזמן הפנוי שלי כל מה שמעסיק אותי זה רק לנוח טיפה ולצבור כוחות למשמרת הבאה, ואז בסוף בחודש מקבל את כל הכסף, ואיך שקיבלתי אותו משלם לשכ"ד חשבונות וקניות בסופר, ובכך קניתי לעצמי עוד חודש לשרוד. הדבר האחרון שאני רואה את עצמי עושה זה חוזר ממשמרת ומיד חוזר לרחובות להסתובב ברגל ולתלות מודעות. עניין של גישה? כנראה. אפשר לשנות יאוש? אפשר להגיד "טוב נו שנתיים כל מה שעשיתי לא הצליח בכלל אבל אולי הפעם זה יבוא מהר?" זה פשוט לא קורה. אני לא יכול להתעסק במשהו שהוא לא בתחום שלי ולצפות להתקדם בתחום שלי מתוך זה. חראאאאאאא בבקשה.. אני רוצה לנוח. אני רוצה ברייק. שניה לחשוב, נמאס לי להתמודד. נמאס לי להילחם לשרוד. אני רוצה לחוות קצת שלווה. קצת שקט. ואם כבר מדברים.. אז מה בדבר סיפוק? והגשמה עצמית? מה בדבר אהבה? זה יותר מדי לבקש? האם יש מוצא? מה עושים?
נמאס לי אני כל הזמן הולך ברגל!!! אני עייף. וחם. ואין לי עבודה. ואני לא יודע מה לעשות, והפחד שלא יהיה לי שכ"ד או איפה לגור בחודש הבא מאיים שוב. פוחד למות. נמאס לי מהתחושה הזאת של השיגרה בליווי הרעש הבלתי פוסק של האוטובוסים, התחושה שאין לי מקום, ולא בטחון, ולא אדם להתייעץ איתו, נראה שלאף אחד אין את התשובות, אלא רק עוד עיצות בגרוש, או במקרה הטוב.. הסכמה. אני רוצה להיות עצמאי, להתפרנס מהעסק שלי, לעשות הקלטות והפקות עם אנשים. לנגן, ליצור, להרוויח כסף ולהתפתח. אני מתייאש ממה שההורים אומרים לי כל הזמן, שאני *צריך* לעבוד, ובכל דבר שיציעו לי, שאני לא יכול להרשות לעצמי להישאר בלי עבודה, ולא משנה איזו עבודה זו. אני מרגיש כמו ... זונה. והם חושבים שהם באים לקראתי בזה שהם אומרים לי שאני אנסה לשלב את מה שאני אוהב עם העבודה, אבל קודם כל, עבודה. זה פשוט אף פעם לא הלך לשלב את הדברים האלה. אני צריך להשקיע את כל כולי בלבנות עסק, בלהשיג לקוחות, בלעשות דברים בחינם כדי שאחרי זה יבואו בכסף. וכשאני עובד במשהו "זמני" אז זהו, "זמני" בתחת שלי. שם זה נגמר, כל הסטייט אופ מיינד שלי וההגדרה שלי את עצמי ושל מה שאני עושה בחיים משתנה, כל האנרגיה משתנה. ואז בזמן הפנוי שלי כל מה שמעסיק אותי זה רק לנוח טיפה ולצבור כוחות למשמרת הבאה, ואז בסוף בחודש מקבל את כל הכסף, ואיך שקיבלתי אותו משלם לשכ"ד חשבונות וקניות בסופר, ובכך קניתי לעצמי עוד חודש לשרוד. הדבר האחרון שאני רואה את עצמי עושה זה חוזר ממשמרת ומיד חוזר לרחובות להסתובב ברגל ולתלות מודעות. עניין של גישה? כנראה. אפשר לשנות יאוש? אפשר להגיד "טוב נו שנתיים כל מה שעשיתי לא הצליח בכלל אבל אולי הפעם זה יבוא מהר?" זה פשוט לא קורה. אני לא יכול להתעסק במשהו שהוא לא בתחום שלי ולצפות להתקדם בתחום שלי מתוך זה. חראאאאאאא בבקשה.. אני רוצה לנוח. אני רוצה ברייק. שניה לחשוב, נמאס לי להתמודד. נמאס לי להילחם לשרוד. אני רוצה לחוות קצת שלווה. קצת שקט. ואם כבר מדברים.. אז מה בדבר סיפוק? והגשמה עצמית? מה בדבר אהבה? זה יותר מדי לבקש? האם יש מוצא? מה עושים?