MissCunningham
New member
שחרור קיטור
"אני מרגישה יותר בנוח לשבת בחברת מוסלמים ולענות על שאלות שלהם, מאשר פה, עם היהודים\ישראלים האלו..." זה מה שיצא לי מהפה אתמול בערב. מכיוון שאין לי כוח לכתוב הכל מההתחלה, אני פשוט אעתיק לפה חלקים ממייל שכתבתי לידיד שלי, על החוויה הבלתי נשכחת שחוויתי אתמול בערב. חברה ישראלית של אחותי החליטה לארגן ולהזמין את כל הישראלים שהיא מכירה פה למיני-מפגשון-רק-לישראלים בבית חב"ד ואחותי החליטה שזהו רעיון טוב והזדמנות מצויינת בשביל אחי ובשבילי להגרר לשם ולהיחשף לתרבות שנטשנו עם ירידתנו מהארץ, הרבה לפני שגדלנו והספקנו להבין כמה דוחה היא. כמובן שכשאחותי התקשרה לברר פרטים על המקום ועל השעה, הדבר הראשון שיצא לרב מהפה זה כמה עולה הכניסה, אבל נו, טוב, לא סתם אומרים שזה הדבר היחיד שיש במוח היהודי... קאצ'ינג. הגענו למקום עם חברה נוספת של אחותי, שמחים וטובי לבב והמקום לא נראה לנו כל כך נוראי... עד שבשיא טימטומנו החלטנו להיות נחמדים ולענות לשאלות החטטניות שנשאלנו. לא אלאה אתכם עם כל מה שנאלצנו לעבור, אבל חוץ מלשאול אותי עם כמה בחורים העזתי להתערטל, הכל הם רצו לדעת. אני חושבת שחוץ ממפץ השאלות שלא נתנו לי לנשום וגרמו לי לנשנש באופן בלתי נשלט כל מה שהיה על השולחן, אחד החלקים הבלתי נשכחים של הערב היה כשאחותי ניסתה להתחמק מרובם אך נלכדה ברשתה של בחורה צעירה והריונית ש'רוצה לחזור לארץ כמה שיותר מהר, כי הפחד שלה הוא שילדיה יגדלו ויתבוללו עם הגויים, השם ירחם!', אחותי הלא כיפית העדיפה שלא ליידע אותה בכך שאבא שלנו לא יהודי, מחשש שהיא תמליט באמצע החדר מרוב הלם. Fun ruiner. כשאחי ענה לשאלות הרב, על מה הוא לומד ואיפה הוא עובד הוא זכה לתגובה הכה קומפרהנסיבית 'שמה, בין כל הגויים?', חייך חיוך דבילי וקרץ. ואני כמעט פלטתי את הקולה דרך הנחיריים, מרוב הלם. וכשנתבקשנו לתת מספרי טלפון ופרטים אישיים כדי שייצרו איתנו קשר (וכמעט התפתיתי לתת את המספר הישן שלנו, אבל הסתפקתי בלתת כתובת של מייל לא פעיל), כתבתי *את שם המשפחה שלנו (ראו את הניקניים שלי)* בגדול, ששוב אחי נאלץ לספוג, כשהרב שאל בפליאה 'מה זה? אבא לא יהודי?' ואחי ענה בשקט 'לא...' - 'אבל האמא כן?!' הרב נתן לו מבט מבוהל ואחי ענה 'כן...' קטן. 'טוב אז אתה עוד בסדר....' וטפח קלות על גבו. דאבליו.טי.אף??? היו גם בחורות ישראליות שודאי הגיעו מאחד השיכונים של ראש העין או בת-ים, שלמרות שהן גרות פה כבר מעל 10 שנים, הן נשארו פרחולות מטומטמות והמוניות, שאפילו באסטה בשוק לא היו מאשרים להן ועשר פעמים שאלו אותי את אותה השאלה (דאמיט, כן, אנחנו אחים!) שישבו שם בשיא הפלצנות ועשו פוזות של 'תפסנו מפה יהודי עשיר' ורק כאב ראש הן עשו לי. אחת הציגה את עצמה כ'מ', אשתו של ד'' (הערסוואת. חצי מרוקאי חצי סקוטי. שהמהות שלו עדיין לא ברורה לי) כאילו זו הזהות שלה, שמסתכלת עליו אחרי כל משפט שהיא מוציאה מהפה בשביל לקבל אישור. ומצחקקת בדביליות. ההריונית אף דרשה לדעת אם אנחנו 'קצת מתערבבים' עם לא יהודים... אתם יודעים, אם מתפלק לנו בטעות... כי זה גועל נפש, פשוט. חמסה חמסה טפו טפו טפו, מלח מים - לא עליהם! בכל אופן, הערסוואת הציג עצמו כ'ד' ונתן את אותה הגרסא של אשתו 'ויש לנו שלושה ילדים בלה בלה', בזמן שפיצח גרעינים והוציא שאריות זיתים מהשיניים הטוחנות באמצעות קיסם עץ. והחגיגה נמשכה... בקיצור, עברתי שם טראומות רציניות והחלטתי לוותר על כל קשר עם יהודים\ישראלים מהקהילה היהודית שחיים פה. כל שנתיים-שלוש בערך אני מרגישה שחסר לי את הקשר עם הקהילה (רק בגלל המכנה המשותף של כולנו, לא כי הם כאלה מהממים) והולכת למפגש מהסוג הזה, וכל פעם שאני הולכת אני נזכרת מחדש למה לקח לי שנתיים לחזור שוב ולמה אני לא מתכוונת לשוב לשם יותר לעולם... (אוף, ואפילו עשיתי יחסי ציבור וענדתי את המגן דוד שלי. זונות.) אם לא סופו של הערב, כשעמדנו ליד המכוניות ויצא לנו לקשקש עם ישראליות ממש חמודות, הייתי אומרת שהערב הזה היה ממש כישלון. לא, רגע. הוא בכל זאת היה ממש כישלון. אבל יצא שהכרנו ישראליות נחמדות ומקסימות (שגרות פה שנתיים-שלוש), ואחת מהן הציעה לי להיות הבייביסטר של הילדה שלה, מה שמצביע על כך שעדיין יש ישראלים נורמליים ולא צריך לאבד תקווה (הפלא ופלא - בעלה הוא לא יהודי). אז לאחר שגוללתי בפניכם את ההיילייט החודשי שלי (ההיילייטים השבועיים מסתכמים באכילת דונאטס, בדרך כלל) אני יכולה לומר בביטחון מוחלט שאני מתביישת להיות יהודיה. ושאם העולם רואה אותנו בצורה שבה אני ראיתי, אז מצבנו רע מאוד. ואם המטרה של בית חב"ד זה לאחד אותנו כיהודים, הם ממש נכשלו ובגדול. כי בחיים לא הרגשתי כל כך לא בנוח במקום מסויים, מקום שיש לי לגיטימציה מוחלטת להרגיש בו שייכת. אבל היי, מסתבר שלא. והנה, נוספה לה עוד לבנה בחומת ה'אנטי-דת' שלי. אולי בקרוב יותר ממה שחשבתם אני איהפך לסוג של פמינרכיסטית כמו גיאלי
"אני מרגישה יותר בנוח לשבת בחברת מוסלמים ולענות על שאלות שלהם, מאשר פה, עם היהודים\ישראלים האלו..." זה מה שיצא לי מהפה אתמול בערב. מכיוון שאין לי כוח לכתוב הכל מההתחלה, אני פשוט אעתיק לפה חלקים ממייל שכתבתי לידיד שלי, על החוויה הבלתי נשכחת שחוויתי אתמול בערב. חברה ישראלית של אחותי החליטה לארגן ולהזמין את כל הישראלים שהיא מכירה פה למיני-מפגשון-רק-לישראלים בבית חב"ד ואחותי החליטה שזהו רעיון טוב והזדמנות מצויינת בשביל אחי ובשבילי להגרר לשם ולהיחשף לתרבות שנטשנו עם ירידתנו מהארץ, הרבה לפני שגדלנו והספקנו להבין כמה דוחה היא. כמובן שכשאחותי התקשרה לברר פרטים על המקום ועל השעה, הדבר הראשון שיצא לרב מהפה זה כמה עולה הכניסה, אבל נו, טוב, לא סתם אומרים שזה הדבר היחיד שיש במוח היהודי... קאצ'ינג. הגענו למקום עם חברה נוספת של אחותי, שמחים וטובי לבב והמקום לא נראה לנו כל כך נוראי... עד שבשיא טימטומנו החלטנו להיות נחמדים ולענות לשאלות החטטניות שנשאלנו. לא אלאה אתכם עם כל מה שנאלצנו לעבור, אבל חוץ מלשאול אותי עם כמה בחורים העזתי להתערטל, הכל הם רצו לדעת. אני חושבת שחוץ ממפץ השאלות שלא נתנו לי לנשום וגרמו לי לנשנש באופן בלתי נשלט כל מה שהיה על השולחן, אחד החלקים הבלתי נשכחים של הערב היה כשאחותי ניסתה להתחמק מרובם אך נלכדה ברשתה של בחורה צעירה והריונית ש'רוצה לחזור לארץ כמה שיותר מהר, כי הפחד שלה הוא שילדיה יגדלו ויתבוללו עם הגויים, השם ירחם!', אחותי הלא כיפית העדיפה שלא ליידע אותה בכך שאבא שלנו לא יהודי, מחשש שהיא תמליט באמצע החדר מרוב הלם. Fun ruiner. כשאחי ענה לשאלות הרב, על מה הוא לומד ואיפה הוא עובד הוא זכה לתגובה הכה קומפרהנסיבית 'שמה, בין כל הגויים?', חייך חיוך דבילי וקרץ. ואני כמעט פלטתי את הקולה דרך הנחיריים, מרוב הלם. וכשנתבקשנו לתת מספרי טלפון ופרטים אישיים כדי שייצרו איתנו קשר (וכמעט התפתיתי לתת את המספר הישן שלנו, אבל הסתפקתי בלתת כתובת של מייל לא פעיל), כתבתי *את שם המשפחה שלנו (ראו את הניקניים שלי)* בגדול, ששוב אחי נאלץ לספוג, כשהרב שאל בפליאה 'מה זה? אבא לא יהודי?' ואחי ענה בשקט 'לא...' - 'אבל האמא כן?!' הרב נתן לו מבט מבוהל ואחי ענה 'כן...' קטן. 'טוב אז אתה עוד בסדר....' וטפח קלות על גבו. דאבליו.טי.אף??? היו גם בחורות ישראליות שודאי הגיעו מאחד השיכונים של ראש העין או בת-ים, שלמרות שהן גרות פה כבר מעל 10 שנים, הן נשארו פרחולות מטומטמות והמוניות, שאפילו באסטה בשוק לא היו מאשרים להן ועשר פעמים שאלו אותי את אותה השאלה (דאמיט, כן, אנחנו אחים!) שישבו שם בשיא הפלצנות ועשו פוזות של 'תפסנו מפה יהודי עשיר' ורק כאב ראש הן עשו לי. אחת הציגה את עצמה כ'מ', אשתו של ד'' (הערסוואת. חצי מרוקאי חצי סקוטי. שהמהות שלו עדיין לא ברורה לי) כאילו זו הזהות שלה, שמסתכלת עליו אחרי כל משפט שהיא מוציאה מהפה בשביל לקבל אישור. ומצחקקת בדביליות. ההריונית אף דרשה לדעת אם אנחנו 'קצת מתערבבים' עם לא יהודים... אתם יודעים, אם מתפלק לנו בטעות... כי זה גועל נפש, פשוט. חמסה חמסה טפו טפו טפו, מלח מים - לא עליהם! בכל אופן, הערסוואת הציג עצמו כ'ד' ונתן את אותה הגרסא של אשתו 'ויש לנו שלושה ילדים בלה בלה', בזמן שפיצח גרעינים והוציא שאריות זיתים מהשיניים הטוחנות באמצעות קיסם עץ. והחגיגה נמשכה... בקיצור, עברתי שם טראומות רציניות והחלטתי לוותר על כל קשר עם יהודים\ישראלים מהקהילה היהודית שחיים פה. כל שנתיים-שלוש בערך אני מרגישה שחסר לי את הקשר עם הקהילה (רק בגלל המכנה המשותף של כולנו, לא כי הם כאלה מהממים) והולכת למפגש מהסוג הזה, וכל פעם שאני הולכת אני נזכרת מחדש למה לקח לי שנתיים לחזור שוב ולמה אני לא מתכוונת לשוב לשם יותר לעולם... (אוף, ואפילו עשיתי יחסי ציבור וענדתי את המגן דוד שלי. זונות.) אם לא סופו של הערב, כשעמדנו ליד המכוניות ויצא לנו לקשקש עם ישראליות ממש חמודות, הייתי אומרת שהערב הזה היה ממש כישלון. לא, רגע. הוא בכל זאת היה ממש כישלון. אבל יצא שהכרנו ישראליות נחמדות ומקסימות (שגרות פה שנתיים-שלוש), ואחת מהן הציעה לי להיות הבייביסטר של הילדה שלה, מה שמצביע על כך שעדיין יש ישראלים נורמליים ולא צריך לאבד תקווה (הפלא ופלא - בעלה הוא לא יהודי). אז לאחר שגוללתי בפניכם את ההיילייט החודשי שלי (ההיילייטים השבועיים מסתכמים באכילת דונאטס, בדרך כלל) אני יכולה לומר בביטחון מוחלט שאני מתביישת להיות יהודיה. ושאם העולם רואה אותנו בצורה שבה אני ראיתי, אז מצבנו רע מאוד. ואם המטרה של בית חב"ד זה לאחד אותנו כיהודים, הם ממש נכשלו ובגדול. כי בחיים לא הרגשתי כל כך לא בנוח במקום מסויים, מקום שיש לי לגיטימציה מוחלטת להרגיש בו שייכת. אבל היי, מסתבר שלא. והנה, נוספה לה עוד לבנה בחומת ה'אנטי-דת' שלי. אולי בקרוב יותר ממה שחשבתם אני איהפך לסוג של פמינרכיסטית כמו גיאלי
