שחרור מועקה
אני די טרייה בצבא, וכבר למדתי את רשעות הצבא.. אני אדם מאוד רגיש שבעבר סבל מדיכאונות שתמיד פתרתי בעצמי ללא עזרת אף אחד אבל אם הייתי רוצה לשתף הייתי משתפת והיו מקשיבים לי.. יש לי פציעה ברגליים, כאבי רגליים מטורפים מתחילת הגיוס, ואף אחד לא מפנים את הרגשות שלי, לא הרופא היחידה ולא האורטופד.. לא נתנו לי את הטיפול הנכון ולא מעקב על הרגליים וזה קשור לעצמות.. אני לא אדם שמתווכח אני עדינה ..ממש עדינה...אם מעירים לי על משהו, אני לוקחת ברצינות... מפנימה.. וזוכרת לכל היום ולא עוזבת את זה.. אני ניסיתי להתחבר אם כל אחת שמצאתי שעובדת איתי בבניין.. כדי לא להיות לבד.. אבל אני מרגישה לבד.. כ"כ לבד בצבא..רק לרשום את זה עולים לי דמעות.. אין לי עם מי לדבר על איך שהרפואה שמה *** עליי ועל הבריאות שלי, אני כ"כ סובלת מכאבים, אחרי הליכה וגם במנוחה ולא אכפת להם..אני מרגישה,שמזלזלים בי כבנאדם, כל כך אדישות .. אני לא רגילה לזה.. כ"כ רע לי.. גם אם אני כמעט מכירה כל אחד בבניין ומדברת איתם בחיוך כדי להתחבר,אני מרגישה כ"כ בודדה בצבא.. אין לי עם מי להרגיש בטוחה שם,עם מישהו לשוחח כדי שיעזור לי.. אין לי כוח נפשי, אני לא יכולה לתפקד יומיומי בגלל הכאבים.. אני מאמינה שיש אנשים שיש להם הרבה יותר על דברים נושאים רציניים, אני מרגישה ממש מפגרת בלהתלונן על מה שיש לי בצבא... אני כבר מפחדת לדבר עם רופאים, להסתכל עליהם.. כשהמבט שלהם פשוט אומר "מה את רוצה? לכי מפה" אני מרגישה לכודה ברגשות, מי יכול באמת לעזור? מי? אף אחד אני לא אדם שמרים את הקול, לא מתחצף, לא פותח את הפה... מה אני מול הרופאים האטומים האלו? אני כלום,אני לכלוך,אני עוד סתם טרחה אין לי כוח להתמודד
אני די טרייה בצבא, וכבר למדתי את רשעות הצבא.. אני אדם מאוד רגיש שבעבר סבל מדיכאונות שתמיד פתרתי בעצמי ללא עזרת אף אחד אבל אם הייתי רוצה לשתף הייתי משתפת והיו מקשיבים לי.. יש לי פציעה ברגליים, כאבי רגליים מטורפים מתחילת הגיוס, ואף אחד לא מפנים את הרגשות שלי, לא הרופא היחידה ולא האורטופד.. לא נתנו לי את הטיפול הנכון ולא מעקב על הרגליים וזה קשור לעצמות.. אני לא אדם שמתווכח אני עדינה ..ממש עדינה...אם מעירים לי על משהו, אני לוקחת ברצינות... מפנימה.. וזוכרת לכל היום ולא עוזבת את זה.. אני ניסיתי להתחבר אם כל אחת שמצאתי שעובדת איתי בבניין.. כדי לא להיות לבד.. אבל אני מרגישה לבד.. כ"כ לבד בצבא..רק לרשום את זה עולים לי דמעות.. אין לי עם מי לדבר על איך שהרפואה שמה *** עליי ועל הבריאות שלי, אני כ"כ סובלת מכאבים, אחרי הליכה וגם במנוחה ולא אכפת להם..אני מרגישה,שמזלזלים בי כבנאדם, כל כך אדישות .. אני לא רגילה לזה.. כ"כ רע לי.. גם אם אני כמעט מכירה כל אחד בבניין ומדברת איתם בחיוך כדי להתחבר,אני מרגישה כ"כ בודדה בצבא.. אין לי עם מי להרגיש בטוחה שם,עם מישהו לשוחח כדי שיעזור לי.. אין לי כוח נפשי, אני לא יכולה לתפקד יומיומי בגלל הכאבים.. אני מאמינה שיש אנשים שיש להם הרבה יותר על דברים נושאים רציניים, אני מרגישה ממש מפגרת בלהתלונן על מה שיש לי בצבא... אני כבר מפחדת לדבר עם רופאים, להסתכל עליהם.. כשהמבט שלהם פשוט אומר "מה את רוצה? לכי מפה" אני מרגישה לכודה ברגשות, מי יכול באמת לעזור? מי? אף אחד אני לא אדם שמרים את הקול, לא מתחצף, לא פותח את הפה... מה אני מול הרופאים האטומים האלו? אני כלום,אני לכלוך,אני עוד סתם טרחה אין לי כוח להתמודד