שוני.
השוני שבין השמיים לאדמה, בה אני עכשיו. בין האוויר התכול עם פסי השמש לבור הכבד בה הכול קבור. מה על השאול, יותר מאיסוף גופות? ולמה בשברירי שניות מתפקח, נהפך, מתגלגל העולם? מה עוד צריך לראות? כדי להאמין במה שבדימיון , שהופך קיים. שניות על מאיות, הקרוסלה משנה כיוון. בין דקות לשעות, אתה על יד, לא פה, לא בדיוק לידי, לידינו, הלכת, נשארנו לבדינו, לבד איש יקר, כ``כ לבד, האדמה אינה תחתיי, רק גופך הרך, עדיין חם עדיין נראה כנושם, מחכה שתתעורר, שתצחק שוב, ואני מחכה, ומחכה, כמו שאני יודעת שאתה מאחר ותבוא עוד שנייה ואני אראה אותך ואנשום לרווחה כמו תמיד, ששכחת איזו חולצה, שלא התקלחת, איחרת לשיעור, איפה? אתה אפילו לא עונה לטלפון, המזכירה כבויה, ואתה באדמה, מתחת לרגליי, אני לא מאמינה, חושבת, צובטת, אולי זה שוב החלום, שמתעתע בי כך פתאום? לא איש, אינך שוב פה השארת אותו פה, לגמרי לבדו.
השוני שבין השמיים לאדמה, בה אני עכשיו. בין האוויר התכול עם פסי השמש לבור הכבד בה הכול קבור. מה על השאול, יותר מאיסוף גופות? ולמה בשברירי שניות מתפקח, נהפך, מתגלגל העולם? מה עוד צריך לראות? כדי להאמין במה שבדימיון , שהופך קיים. שניות על מאיות, הקרוסלה משנה כיוון. בין דקות לשעות, אתה על יד, לא פה, לא בדיוק לידי, לידינו, הלכת, נשארנו לבדינו, לבד איש יקר, כ``כ לבד, האדמה אינה תחתיי, רק גופך הרך, עדיין חם עדיין נראה כנושם, מחכה שתתעורר, שתצחק שוב, ואני מחכה, ומחכה, כמו שאני יודעת שאתה מאחר ותבוא עוד שנייה ואני אראה אותך ואנשום לרווחה כמו תמיד, ששכחת איזו חולצה, שלא התקלחת, איחרת לשיעור, איפה? אתה אפילו לא עונה לטלפון, המזכירה כבויה, ואתה באדמה, מתחת לרגליי, אני לא מאמינה, חושבת, צובטת, אולי זה שוב החלום, שמתעתע בי כך פתאום? לא איש, אינך שוב פה השארת אותו פה, לגמרי לבדו.