אלומת האור
New member
שונה, אפילו כאן
קוראת אתכן עם בעל, ילדים, אב. קוראת על קשרים חזקים ומצוינים עם האימהות שנפטרו. דבר מזה לא היה לי, דבר גם לא יהיה.
החיים שלי נעצרו לפני כמעט 11 שנים, ביום שבו נודע לי על דבר מחלתה של אמי, וכמה חודשים לאחר מכן, כשנפטרה בידיים שלי. טראומה לכל החיים.
הפסקתי לתפקד, שקעתי לתוך מצב דיכאוני וחרדתי איום. לא יכולתי לצאת מהבית כמעט בכלל (עדיין קשה לי, למרות כל השנים שחלפו).
אני יתומה גם מאב וגם מאם מגיל צעיר.
גם לפני האובדנים האלה עברתי התעללות על ידיהם ובכל זאת, אי אפשר שלא להתגעגע, במיוחד לאימא.
אח ואחות מבוגרים ממני ב15+ שנים, מאותם הורים.
לא אהיה אימא, וככל הנראה גם לא בזוגיות (אני גם לא רוצה).
אני סובלת מנכויות ומצבי הבריאותי לא קל.
לוקחת הרבה מאוד כדורים למחלות שלי, והורגת את עצמי לאט (לא כל כך לאט, בעצם).
ועכשיו, לפני חודש ממש, עברתי נטישה אכזרית ומכוערת ע"י מטפלת, רופאה, שהייתה לי כאם; ששיקרה לי במצח נחושה שנמשיך להיות בקשר כשהיא תעזוב וברגע האחרון ממש חזרה בה, גילתה חוסר אמון מוחלט, ועשתה לי ממש טובה כשניאותה ברוב טובה לקבל ממני את המתנה שעבדתי עליה כחצי שנה. זה מקל עליי, כי אני כועסת עליה מאוד וזה עוזר לי להשתחרר ממנה. התלות שלי בה הייתה נוראית, והיא עודדה את זה. היא אדם מקסים וטוב לב, אי אפשר לקחת את זה ממנה, אבל אני עדיין לא יוצאת מההלם. רק לחשוב כמה פגעתי בעצמי בשנתיים האלה מאז שטופלתי על ידה, רק לחשוב כמה קרוב הגעתי למוות.
והיא לא ה"אימא" הראשונה ובטח גם לא האחרונה שנוטשת אותי. היו גם לפניה "אימהות" שנעלמו מחיי באישון ליל מבלי לומר על מה ולמה. פשוט ניתקו את הקשר. היו פעמים שהבנתי, למרות הכאב, והיו פעמים שלא. הפעם האחרונה (לפני המטפלת) הייתה לפני כשנה, עם מישהי ש"אימצה" אותי ויום אחד פשוט החליטה שדי, וזאת ללא שום תובענות יוצאת דופן מצדי. פשוט נמאס לה. נולדו לה נכדים, אז נמאס לה מעוד 'ילדה', ככה אני מבינה את זה.
כך או כך אין נחמה בשום מקום ואצל אף אחד, ואני מסממת את עצמי באוכל ובכדורים כדי לא להרגיש את הכאב הזה. רק לא להרגיש אותו יותר לעולם.
קוראת אתכן עם בעל, ילדים, אב. קוראת על קשרים חזקים ומצוינים עם האימהות שנפטרו. דבר מזה לא היה לי, דבר גם לא יהיה.
החיים שלי נעצרו לפני כמעט 11 שנים, ביום שבו נודע לי על דבר מחלתה של אמי, וכמה חודשים לאחר מכן, כשנפטרה בידיים שלי. טראומה לכל החיים.
הפסקתי לתפקד, שקעתי לתוך מצב דיכאוני וחרדתי איום. לא יכולתי לצאת מהבית כמעט בכלל (עדיין קשה לי, למרות כל השנים שחלפו).
אני יתומה גם מאב וגם מאם מגיל צעיר.
גם לפני האובדנים האלה עברתי התעללות על ידיהם ובכל זאת, אי אפשר שלא להתגעגע, במיוחד לאימא.
אח ואחות מבוגרים ממני ב15+ שנים, מאותם הורים.
לא אהיה אימא, וככל הנראה גם לא בזוגיות (אני גם לא רוצה).
אני סובלת מנכויות ומצבי הבריאותי לא קל.
לוקחת הרבה מאוד כדורים למחלות שלי, והורגת את עצמי לאט (לא כל כך לאט, בעצם).
ועכשיו, לפני חודש ממש, עברתי נטישה אכזרית ומכוערת ע"י מטפלת, רופאה, שהייתה לי כאם; ששיקרה לי במצח נחושה שנמשיך להיות בקשר כשהיא תעזוב וברגע האחרון ממש חזרה בה, גילתה חוסר אמון מוחלט, ועשתה לי ממש טובה כשניאותה ברוב טובה לקבל ממני את המתנה שעבדתי עליה כחצי שנה. זה מקל עליי, כי אני כועסת עליה מאוד וזה עוזר לי להשתחרר ממנה. התלות שלי בה הייתה נוראית, והיא עודדה את זה. היא אדם מקסים וטוב לב, אי אפשר לקחת את זה ממנה, אבל אני עדיין לא יוצאת מההלם. רק לחשוב כמה פגעתי בעצמי בשנתיים האלה מאז שטופלתי על ידה, רק לחשוב כמה קרוב הגעתי למוות.
והיא לא ה"אימא" הראשונה ובטח גם לא האחרונה שנוטשת אותי. היו גם לפניה "אימהות" שנעלמו מחיי באישון ליל מבלי לומר על מה ולמה. פשוט ניתקו את הקשר. היו פעמים שהבנתי, למרות הכאב, והיו פעמים שלא. הפעם האחרונה (לפני המטפלת) הייתה לפני כשנה, עם מישהי ש"אימצה" אותי ויום אחד פשוט החליטה שדי, וזאת ללא שום תובענות יוצאת דופן מצדי. פשוט נמאס לה. נולדו לה נכדים, אז נמאס לה מעוד 'ילדה', ככה אני מבינה את זה.
כך או כך אין נחמה בשום מקום ואצל אף אחד, ואני מסממת את עצמי באוכל ובכדורים כדי לא להרגיש את הכאב הזה. רק לא להרגיש אותו יותר לעולם.
