קופיפה טובעת
New member
שונאת סופ"שים!
אני יוצאת מהארון... כאילו בקטע של הסופ"שים.
כמו כולם, גם אני מדי שבוע, מחכה במשך כל ימות בשבוע שיגיע כבר סופ"ש ויגמר לו השבוע!
ואז הוא מגיע... ואיתו מתחיל סבל אמיתי בשבילי.
מרבית הדכאונות שלי מגיעים בסוף השבוע.
אין לי מה לעשות עם עצמי אף פעם וזה תמיד השלב בו אני הכי מרגישה כמה אני בודדה בעולם הזה...
וזה ממש מעציב אותי.
זה מחזיר אותי אחורה לתקופה בצבא בה היה לי ממש רע מבחינה נפשית, אז גם עשיתי שו"שים.
הייתי מחכה בכיליון עיניים לחזור הביתה כי היה לי רע בצבא ובבית הייתי מחכה בכיליון עיניים לחזור לצבא כי היה לי רע בבית.
ובכל סופ"ש שרע לי, אני מיד נזכרת בתקופה ההיא ומפחיד אותי שכך יראו חיי, שאין לי שום מפלט ומנוחה אמיתית.
הסופ"ש הוא לגמרי הזמן שלי לישון ולנוח אבל אני לא הכי מצליחה, לפחות לא כמו שצריך, השינה מתעוררת ואני מתעוררת מוקדם ואני משתגעת.
וזו תמיד אותה תחושת מועקה... ואני יכולה לבכות כך סתם, כביכול בלי סיבה.
שונאת את זה!
אני יוצאת מהארון... כאילו בקטע של הסופ"שים.
כמו כולם, גם אני מדי שבוע, מחכה במשך כל ימות בשבוע שיגיע כבר סופ"ש ויגמר לו השבוע!
ואז הוא מגיע... ואיתו מתחיל סבל אמיתי בשבילי.
מרבית הדכאונות שלי מגיעים בסוף השבוע.
אין לי מה לעשות עם עצמי אף פעם וזה תמיד השלב בו אני הכי מרגישה כמה אני בודדה בעולם הזה...
וזה ממש מעציב אותי.
זה מחזיר אותי אחורה לתקופה בצבא בה היה לי ממש רע מבחינה נפשית, אז גם עשיתי שו"שים.
הייתי מחכה בכיליון עיניים לחזור הביתה כי היה לי רע בצבא ובבית הייתי מחכה בכיליון עיניים לחזור לצבא כי היה לי רע בבית.
ובכל סופ"ש שרע לי, אני מיד נזכרת בתקופה ההיא ומפחיד אותי שכך יראו חיי, שאין לי שום מפלט ומנוחה אמיתית.
הסופ"ש הוא לגמרי הזמן שלי לישון ולנוח אבל אני לא הכי מצליחה, לפחות לא כמו שצריך, השינה מתעוררת ואני מתעוררת מוקדם ואני משתגעת.
וזו תמיד אותה תחושת מועקה... ואני יכולה לבכות כך סתם, כביכול בלי סיבה.
שונאת את זה!
