PussyGalore
New member
שונאת בנות - א'
האמת היא שאני רוצה לדון רגע בסוגיה המרתקת של יופי פנימי/יופי חיצוני. אני למשל יפה מבחוץ, ובאשר ליופי פנימי, עולה השאלה, האם גם היופי הזה נמדד על פי חוקי האסטטיקה השנויים במחלוקת בהם מדרגות הנשים באתר שי-דייט את מראן החיצוני? נולדתי עם מכניזם עשיית-העיניים-ערב-שלם-במינרוה ואני מבצעת אותו בדבקות מגיל 16 . באופן מפתיע ללא הצלחה. לא בוירטואליה ולא בשטח והאמת היא שאני מתחילה לחשוד שזה אתן ולא אני, או כנאמר בלעז: .It's not me. It's you אחרי אין ספור שנים של טיפולים עם בני דמותם של ראובן וגילה אלמגור, לבטח אני "מתוקנת" יותר מרבות אחרות, בעלת אינטליגנציה רגשית מפותחת ומודעות לעצמי ולסביבה. במיוחד לסביבה המוכרת משכבר, ולניואנסים הקטנים של נשים רחבות ממני אך מפותחות פחות, שמביטות בי ממעבר לבר, עמוק עמוק בעיניים, לסירוגין במשך שעתים, ואז קמות והולכות הביתה. הרושם שלי הוא שאצל אחינו העליזים, פרקטיקת הציד פונקציונאלית הרבה יותר. הרי כולנו בסופו של דבר רוצים להכיר משהו, אבל אצלם, יש סבירות גבוהה שאותו עפעוף ממעבר לבר יוביל למצב של קירבה פיזית, תקשורת ורבלית כלשהי, שיחה אינפורמטיבית ומימוש בשירותים. מה קרה אצלנו? וכי מדוע נתקענו בשלב העיניים? כל כך מדכא לגלות שמה שהבנים תמיד אמרו לי (חוץ מ-"פשוט עוד לא זיינו אותך כמו שצריך"), התברר להיות נכון. כשאין גבר שידחוף את העניינים, שום דבר לא זז. ואני לא מדברת על המימוש בשירותים, אני מדברת על לקיחת היוזמה להכיר ושיתוף הפעולה מנגד. כואבות לי כבר העיניים, אבל עוד יותר כואבות לי הביצים. כאב שמחמיר מפעם לפעם כשאני מבלה במינרוה, בפזילה ממושכת לעברן של פוזלות אחרות. צר לי, אבל גם תואר בלימודי נשים ומגדר ושינון תכנים של סימון דה בובואר לא היו יכולים לתקן את הרושם שנותר מעבודת השטח שבצעתי במהלך העשור האחרון. אנחנו, או יותר נכון אתן, חסרות ביצים, חסרות יוזמה וכשמתחילים איתכן זה תמיד מצריך 4 שעות של תצפית אנתרופולוגית על נונשלנס מפוברק ומבטים נוגים סטייל גיבורות "האלופה". מינרוה. יום חמישי לפני שבועיים. אני בייגר השלישי ועדיין לא יכולה שלא להזדעזע קשות, בשמי ובשם הקהילה כולה, כש-"Humpin' Around", להיטו של הזמר בובי בראון (הידוע יותר בכינויו "בעלה של וו'יטני יוסטון") משנת '92, מתנגן ברקע. (ובכלל מתקבל הרושם שועדת משמעת של חטיבת הביניים הדתית "תשובה" מבית חנון, עוברת מדי חמישי על רשימת ההשמעה במינרוה, ודואגת לצנזר לאלתר כל טראק שיכניס מעט סקס, לאוויר התחוב בפיץ' פיט - סניף בית השואבה). חשבתי לעצמי שאולי זו בדיחה קאמפית של המארגנים, אבל כשברור שהאוכלוסיה המקומית לא יודעת מה זה קאמפ, העוקץ הולך לאיבוד וגורם לי לרצות להיות הומו. להיות הומו וללכת למקומות של הומואים, איפה שהמוזיקה לא מביישת את המתנ"ס השכונתי והדרישה לשחק את משחק החיזור הסטרייטי - איננה. האסטרטגיה הנדרשת מהגבר הסטרייט או הלסבית היוזמת, מצריכה יכולות משחק שלא ניחנתי בהן. אנוכי, בדומה להומו המצוי, מוכנה לקחת את המושכות לידיים, ליזום ולהתחיל עם מושא אהבתי הפוטנציאלית. אך כל זאת, מבלי לפברק התעניינות מעמיקה שאמורה להיווצר מסילואט אפלולי של בחורה זרה שאולי עשויה, פליז, פליז אלוהים, למצוא חן בעיני ושאני אמצא חן בעיניה ובלה בלה בלה. הרי כשאני מתחילה עם משהי בבר של לסביות מבלי להכיר אותה, יש בינינו מכנה משותף אחד – החיבה העזה לכוס. הדרישה הנשית לשוות נופח של התעניינות מעמיקה לחיזור הראשוני הזה - שהצלחתו והסיכוי שיפרח למערכת יחסים, תלויה אך ורק במשיכה מינית ראשונית, מצריכה משחק מזויף ומייגע. מי הן לעזאזל אותן לסביות שיוצאות למינרוה או נכנסות לשי-דייט, בשביל להתיידד עם משהי שאין סיכוי שתגענה בה עם מקל? אם משהי היא מקסימה, אך מתגלה להיות זיון חרא, האם עדיין תרצי להיות זוגתה? הרי עובדות ענייניות לגביה, ("אז איפה את לומדת"?, "את מכירה את רותם כהן? גם היא מקרית אונו!") יהיו רלוונטיות, רק אחרי שייוודע אם יש לכן את הניצוץ. אותו ניצוץ המתגלה בשעת משגל.רק אז למעשה נוצר עניין אוטנטי במה היא לומדת, אם היא עושה סמים, או כמה פעמים בשבוע היא מתנדבת במרכז לנפגעות תקיפה מינית וכד'. בחברה הסטרייטית, נאלצים גברים להתגבר על בושתם, להזמין משהי זרה למשקה, לגשת אליה ולשאול אותה במה היא עובדת ואם גם היא אוהבת את הביטלס. למרות הסיכון בדחייה והרצון הראשוני בזיון פירסט והיכרות לייטר, גברים מפברקים התעניינות מעמיקה בנשים זרות בפיק-אפ ברים ברחבי העולם, שעה אחר שעה, לילה אחר לילה. כמובן שהאינפורמציה שנשים אילו מספקות, לא מעניינת אותם, כי אחרי הכל - הן זרות. אך הם שואלים ומקשיבים ועושים את כל הנדרש מהם במסגרת משחק החיזור. כל זאת לאור קדושת המטרה - הזיון. וזו מטרה נעלה לפחות כמו שיחת סרק לילית או משחק מבטים בין נקבות שיכורות. כי בניגוד לנ"ל, כל זיון, שתחילתו באותה נשיקה ראשונה, נושא בתוכו את ההבטחה הפוטנציאלית לעוד נשיקה ועוד אחת ולאהבה וליחסים. במיוחד בין נשים, אבל נשים ממשות את תשוקותיהן הביזאריות במבט ולא במגע. גם מבילויים עם חברותי הסטרייטיות, התרשמתי שנשים רבות מפיקות עונג רב יותר מהתעלמות-בסטייל ממישהו שהן הגיעו למקום מסוים במיוחד כדי להתעלם ממנו, מאשר יצירת מצב של תקשורת על-עינית. נשים מתות על מבטים ולמזלן של הסטרייטיות ביניהן, באיזשהו שלב קצה סבלנותו של הגבר מנגד והוא עושה מעשה ומקדם את המשחק. מטרת המשחק כאמור, לבדוק אם הניצוץ קיים. דהינו – זיון.
האמת היא שאני רוצה לדון רגע בסוגיה המרתקת של יופי פנימי/יופי חיצוני. אני למשל יפה מבחוץ, ובאשר ליופי פנימי, עולה השאלה, האם גם היופי הזה נמדד על פי חוקי האסטטיקה השנויים במחלוקת בהם מדרגות הנשים באתר שי-דייט את מראן החיצוני? נולדתי עם מכניזם עשיית-העיניים-ערב-שלם-במינרוה ואני מבצעת אותו בדבקות מגיל 16 . באופן מפתיע ללא הצלחה. לא בוירטואליה ולא בשטח והאמת היא שאני מתחילה לחשוד שזה אתן ולא אני, או כנאמר בלעז: .It's not me. It's you אחרי אין ספור שנים של טיפולים עם בני דמותם של ראובן וגילה אלמגור, לבטח אני "מתוקנת" יותר מרבות אחרות, בעלת אינטליגנציה רגשית מפותחת ומודעות לעצמי ולסביבה. במיוחד לסביבה המוכרת משכבר, ולניואנסים הקטנים של נשים רחבות ממני אך מפותחות פחות, שמביטות בי ממעבר לבר, עמוק עמוק בעיניים, לסירוגין במשך שעתים, ואז קמות והולכות הביתה. הרושם שלי הוא שאצל אחינו העליזים, פרקטיקת הציד פונקציונאלית הרבה יותר. הרי כולנו בסופו של דבר רוצים להכיר משהו, אבל אצלם, יש סבירות גבוהה שאותו עפעוף ממעבר לבר יוביל למצב של קירבה פיזית, תקשורת ורבלית כלשהי, שיחה אינפורמטיבית ומימוש בשירותים. מה קרה אצלנו? וכי מדוע נתקענו בשלב העיניים? כל כך מדכא לגלות שמה שהבנים תמיד אמרו לי (חוץ מ-"פשוט עוד לא זיינו אותך כמו שצריך"), התברר להיות נכון. כשאין גבר שידחוף את העניינים, שום דבר לא זז. ואני לא מדברת על המימוש בשירותים, אני מדברת על לקיחת היוזמה להכיר ושיתוף הפעולה מנגד. כואבות לי כבר העיניים, אבל עוד יותר כואבות לי הביצים. כאב שמחמיר מפעם לפעם כשאני מבלה במינרוה, בפזילה ממושכת לעברן של פוזלות אחרות. צר לי, אבל גם תואר בלימודי נשים ומגדר ושינון תכנים של סימון דה בובואר לא היו יכולים לתקן את הרושם שנותר מעבודת השטח שבצעתי במהלך העשור האחרון. אנחנו, או יותר נכון אתן, חסרות ביצים, חסרות יוזמה וכשמתחילים איתכן זה תמיד מצריך 4 שעות של תצפית אנתרופולוגית על נונשלנס מפוברק ומבטים נוגים סטייל גיבורות "האלופה". מינרוה. יום חמישי לפני שבועיים. אני בייגר השלישי ועדיין לא יכולה שלא להזדעזע קשות, בשמי ובשם הקהילה כולה, כש-"Humpin' Around", להיטו של הזמר בובי בראון (הידוע יותר בכינויו "בעלה של וו'יטני יוסטון") משנת '92, מתנגן ברקע. (ובכלל מתקבל הרושם שועדת משמעת של חטיבת הביניים הדתית "תשובה" מבית חנון, עוברת מדי חמישי על רשימת ההשמעה במינרוה, ודואגת לצנזר לאלתר כל טראק שיכניס מעט סקס, לאוויר התחוב בפיץ' פיט - סניף בית השואבה). חשבתי לעצמי שאולי זו בדיחה קאמפית של המארגנים, אבל כשברור שהאוכלוסיה המקומית לא יודעת מה זה קאמפ, העוקץ הולך לאיבוד וגורם לי לרצות להיות הומו. להיות הומו וללכת למקומות של הומואים, איפה שהמוזיקה לא מביישת את המתנ"ס השכונתי והדרישה לשחק את משחק החיזור הסטרייטי - איננה. האסטרטגיה הנדרשת מהגבר הסטרייט או הלסבית היוזמת, מצריכה יכולות משחק שלא ניחנתי בהן. אנוכי, בדומה להומו המצוי, מוכנה לקחת את המושכות לידיים, ליזום ולהתחיל עם מושא אהבתי הפוטנציאלית. אך כל זאת, מבלי לפברק התעניינות מעמיקה שאמורה להיווצר מסילואט אפלולי של בחורה זרה שאולי עשויה, פליז, פליז אלוהים, למצוא חן בעיני ושאני אמצא חן בעיניה ובלה בלה בלה. הרי כשאני מתחילה עם משהי בבר של לסביות מבלי להכיר אותה, יש בינינו מכנה משותף אחד – החיבה העזה לכוס. הדרישה הנשית לשוות נופח של התעניינות מעמיקה לחיזור הראשוני הזה - שהצלחתו והסיכוי שיפרח למערכת יחסים, תלויה אך ורק במשיכה מינית ראשונית, מצריכה משחק מזויף ומייגע. מי הן לעזאזל אותן לסביות שיוצאות למינרוה או נכנסות לשי-דייט, בשביל להתיידד עם משהי שאין סיכוי שתגענה בה עם מקל? אם משהי היא מקסימה, אך מתגלה להיות זיון חרא, האם עדיין תרצי להיות זוגתה? הרי עובדות ענייניות לגביה, ("אז איפה את לומדת"?, "את מכירה את רותם כהן? גם היא מקרית אונו!") יהיו רלוונטיות, רק אחרי שייוודע אם יש לכן את הניצוץ. אותו ניצוץ המתגלה בשעת משגל.רק אז למעשה נוצר עניין אוטנטי במה היא לומדת, אם היא עושה סמים, או כמה פעמים בשבוע היא מתנדבת במרכז לנפגעות תקיפה מינית וכד'. בחברה הסטרייטית, נאלצים גברים להתגבר על בושתם, להזמין משהי זרה למשקה, לגשת אליה ולשאול אותה במה היא עובדת ואם גם היא אוהבת את הביטלס. למרות הסיכון בדחייה והרצון הראשוני בזיון פירסט והיכרות לייטר, גברים מפברקים התעניינות מעמיקה בנשים זרות בפיק-אפ ברים ברחבי העולם, שעה אחר שעה, לילה אחר לילה. כמובן שהאינפורמציה שנשים אילו מספקות, לא מעניינת אותם, כי אחרי הכל - הן זרות. אך הם שואלים ומקשיבים ועושים את כל הנדרש מהם במסגרת משחק החיזור. כל זאת לאור קדושת המטרה - הזיון. וזו מטרה נעלה לפחות כמו שיחת סרק לילית או משחק מבטים בין נקבות שיכורות. כי בניגוד לנ"ל, כל זיון, שתחילתו באותה נשיקה ראשונה, נושא בתוכו את ההבטחה הפוטנציאלית לעוד נשיקה ועוד אחת ולאהבה וליחסים. במיוחד בין נשים, אבל נשים ממשות את תשוקותיהן הביזאריות במבט ולא במגע. גם מבילויים עם חברותי הסטרייטיות, התרשמתי שנשים רבות מפיקות עונג רב יותר מהתעלמות-בסטייל ממישהו שהן הגיעו למקום מסוים במיוחד כדי להתעלם ממנו, מאשר יצירת מצב של תקשורת על-עינית. נשים מתות על מבטים ולמזלן של הסטרייטיות ביניהן, באיזשהו שלב קצה סבלנותו של הגבר מנגד והוא עושה מעשה ומקדם את המשחק. מטרת המשחק כאמור, לבדוק אם הניצוץ קיים. דהינו – זיון.