Daydreamer14
New member
שוב שלום ../images/Emo4.gif
ממ.. קצת מוזר לי.. אני לא ממש יודעת מאיפה להתחיל.. קפצתי לבריכת הפורום לפני בערך חודשיים, אחרי תקופה של שוטטות שקטה. לא ציפיתי לקבל תגובות, חשבתי פשוט להשאיר סימן וללכת. מתישהו נחזור לראות מה חדש.. הופתעתי מ"הכנסת האורחים" החמה. בכל תגובה היתה כל כך הרבה תמיכה, כאילו השתדלתן להעביר משהו מכן אל המקלדת בתקווה שזה יגיע אליי. זה היה מוזר לגמרי ומאוד לא צפוי. מצאתי את עצמי משתדלת להתחבר בכל פעם שיש לי כמה דקות פנויות מול המחשב, אבל נשארת בגדר מבקרת שקטה. בכל ביקור של מישהי חדשה או סיפור על תקופה קשה של מישהי אחרת, רציתי להגיב. רציתי לתת את אותה ההרגשה המחממת שקיבלתי בעצמי. אבל לא הצלחתי. למרות שאני מצליחה להביע את עצמי לא רע בכתב, תמיכה זה משהו שקשה לי לבטא במילים. הייתי בטוחה שלשלוח חיבור וירטואלי יראה סתמי מדי.. מעבר לזה, הפורום הזה נבנה בעיקר על רגשות וזכרונות בתחום שנוגע במקום כואב. הרבה מהדברים שהועלו ע"י חלק מכן נראו ונשמעו לאחרות מוכרים, אבל לי לא, מסיבה הפשוטה שלא באמת התמודדתי עם האובדן שלי, אלא פשוט המשכתי הלאה. כאילו נתקלתי באיזה בליטה במדרכה שכמעט הפילה אותי, אבל בסוף לא... כל הסיפורים האישיים שנחשפתי אליהן, וכל התמיכה לכל דבר קטן גרמו לי להיות מאוד מבולבלת, וכאילו העמידו מולי את כל מה שניסיתי להתחמק ממנו במשך 6 שנים. באותו זמן הייתן ממש לפני מפגש הפורום, ולמרות שמשהו בפנים מאוד רצה להיות שם, אותו בלבול והעובדה שחוץ מהודעה אחת לא השארתי שום סימן, גרמו לי לוותר. התזמון דווקא נראה לי מתאים, באותו שבוע הייתה את אזכרה לאמא, אבל עם כל המחשבות שהתרוצצו לי בראש העדפתי השנה שוב לבחור במוצא הקל ולא ללכת. אוף.. אני מרגישה שאני כותבת הרבה אבל בעצם לא אומרת כלום. אולי אני מנסה להתנצל? או סתם לשתף במה שעובר לי בראש? או אולי אני סתם מחפשת שוב תמיכה כי קצת מבאס לי עכשיו? אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד כאן. התפלאתי לגלות כמה אפשר לגלות על אנשים רק מלצפות בהודעות שלהם ואני חושבת שכולכן מקסימות. באמת. זה אחד המקומות היותר חמים שיצא לי להגיע אליהם בעולם האינטרנט הגדול והקר..
כנראה שאני סתם רוצה ליידע אתכן שאני פה, תומכת בסתר (למרות שזה לא כל כך מועיל..). שיהיה לכולנו שבוע טוב, ליאת.
ממ.. קצת מוזר לי.. אני לא ממש יודעת מאיפה להתחיל.. קפצתי לבריכת הפורום לפני בערך חודשיים, אחרי תקופה של שוטטות שקטה. לא ציפיתי לקבל תגובות, חשבתי פשוט להשאיר סימן וללכת. מתישהו נחזור לראות מה חדש.. הופתעתי מ"הכנסת האורחים" החמה. בכל תגובה היתה כל כך הרבה תמיכה, כאילו השתדלתן להעביר משהו מכן אל המקלדת בתקווה שזה יגיע אליי. זה היה מוזר לגמרי ומאוד לא צפוי. מצאתי את עצמי משתדלת להתחבר בכל פעם שיש לי כמה דקות פנויות מול המחשב, אבל נשארת בגדר מבקרת שקטה. בכל ביקור של מישהי חדשה או סיפור על תקופה קשה של מישהי אחרת, רציתי להגיב. רציתי לתת את אותה ההרגשה המחממת שקיבלתי בעצמי. אבל לא הצלחתי. למרות שאני מצליחה להביע את עצמי לא רע בכתב, תמיכה זה משהו שקשה לי לבטא במילים. הייתי בטוחה שלשלוח חיבור וירטואלי יראה סתמי מדי.. מעבר לזה, הפורום הזה נבנה בעיקר על רגשות וזכרונות בתחום שנוגע במקום כואב. הרבה מהדברים שהועלו ע"י חלק מכן נראו ונשמעו לאחרות מוכרים, אבל לי לא, מסיבה הפשוטה שלא באמת התמודדתי עם האובדן שלי, אלא פשוט המשכתי הלאה. כאילו נתקלתי באיזה בליטה במדרכה שכמעט הפילה אותי, אבל בסוף לא... כל הסיפורים האישיים שנחשפתי אליהן, וכל התמיכה לכל דבר קטן גרמו לי להיות מאוד מבולבלת, וכאילו העמידו מולי את כל מה שניסיתי להתחמק ממנו במשך 6 שנים. באותו זמן הייתן ממש לפני מפגש הפורום, ולמרות שמשהו בפנים מאוד רצה להיות שם, אותו בלבול והעובדה שחוץ מהודעה אחת לא השארתי שום סימן, גרמו לי לוותר. התזמון דווקא נראה לי מתאים, באותו שבוע הייתה את אזכרה לאמא, אבל עם כל המחשבות שהתרוצצו לי בראש העדפתי השנה שוב לבחור במוצא הקל ולא ללכת. אוף.. אני מרגישה שאני כותבת הרבה אבל בעצם לא אומרת כלום. אולי אני מנסה להתנצל? או סתם לשתף במה שעובר לי בראש? או אולי אני סתם מחפשת שוב תמיכה כי קצת מבאס לי עכשיו? אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד כאן. התפלאתי לגלות כמה אפשר לגלות על אנשים רק מלצפות בהודעות שלהם ואני חושבת שכולכן מקסימות. באמת. זה אחד המקומות היותר חמים שיצא לי להגיע אליהם בעולם האינטרנט הגדול והקר..
כנראה שאני סתם רוצה ליידע אתכן שאני פה, תומכת בסתר (למרות שזה לא כל כך מועיל..). שיהיה לכולנו שבוע טוב, ליאת.
